‏הצגת רשומות עם תוויות כלכלה-חברה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות כלכלה-חברה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 18 במאי 2021

שוק מחנה יהודה, בוקר אחרי פיגוע דקירה מה12.5.21

את הצילומים והשירים בפוסט הקרוב אספנו וערכנו במיידיות ביום חמישי שעבר ה13 למאי מרחבת המסעדות בשוק מחנה יהודה בירושלים כתגובה לפיגוע הדקירה שאירע בו לילה לפני, אחד מני אירועי אלימות רבים של הלילות של שבוע שעבר. יצאתי לשוק יחד עם דר פיקסקי (משורר ומדריך בספוקןנוער) ועוד שני חברים שלו.

זה היה בימים הראשונים של האירועים הביטחוניים שהחלו, והתעוררנו היישר לעוד רצף מבזקי החדשות של הלילה, בניהם גילינו על מה שהתרחש בשעה 2:00 בעיר בה אנחנו חיים: חבורת יהודים דקרו עובד מטבח ערבי ששמו מוחמד, כשהוא הלך לזרוק את הזבל בסמטה.
המשטרה הוזעקה, הוא פונה ואושפז במצב קשה. הרגשנו צורך עמוק להתייחס, ואחרי שיחת טלפון קצרה החלטנו לצאת ולנכוח בשוק.
החלטנו לצאת, להקשיב ולתעד את הלך הרוח האנושי בו האירוע התרחש, להפגש עם בעלי העסקים, העובדים והנוכחים שחוו את הלילות האחרונים ואת המציאות במחנה יהודה.

 

בני-הנוער היו אלו שהסכימו ואפילו שמחו שנצלם אותם במקום עבודתם, בחיוך מאולץ ומהיר מול העדשה.

רק כשהגענו למתחם המסעדות של השוק קלטנו כמה המרחב האנושי של האירוע שקרה הוא מרחב צעיר, של בני גילינו ומטה. גם הנפגעים וגם התוקפים לפי מה שהבנו הם פשוט תאכלס ילדים כמונו בתחילת דרכם בחיים . זה מוזר או הגיוני?

בני הנוער הערבים והיהודים שהגיעו בלילות האחרונים לעבוד הם אלו שההורים לא אמרו להם שאסור. איך לעזאזל ההורים לא אמרו להם שאסור? אוליי כי הקשר לא מספיק קרוב? אוליי כי זה הכרח משפחתי לפרנס את הבית?

המפגש עם החבר'ה שדיברנו איתם היה חברי ושמח. היה נראה לנו הזוי כמה בבוקר הכל נראה כרגיל, שקט (אפילו מדיי) ושגרתי.


סגנון הכתיבה שאתם רואים ביומיים האחרונים נקרא דוקופואטיקה. הפעולה היא פעולה של תיעוד פואטי, כלומר יצאנו לרחוב ודיברנו עם האנשים (שמופיעים בתמונות וגם שסירבו להצטלם אבל דיברו איתנו דקות ארוכות) ומתוך תמליל השיחה חילצנו את השיר שבין המילים. לשירים לא הוספנו מילים משלנו אלא רק ערכנו וסידרנו את המילים של מי שראיינו.

בחלק מהשירים התמקדנו בדמות אחת ובסיפור שלה- ובחלק מהשירים עירבבנו בין היחידים וחיברנו רצף אחד שמתאר את הרוח של המקום.

השיחה האחרונה שלנו באותו בוקר בשוק, הקצרה ביותר אך גם הלהוטה ביותר, הייתה עם חבורת ילדים עם סיגריות ואלות.
גם אנחנו וגם הם פחדנו קצת מהמפגש. אנחנו חששנו מהאלות והקללות שלהם והם מהעטים והמחברות והמצלמה שלנו. בכל זאת נפגשנו לרגע.
חיפשנו להביא את קולם של האנשים בשוק ומצאנו גם את הקול הזה, שהדיאלוג איתו (גם בעת עריכת השיר, לבד בחדר) הוא חלק מההתמודדות איתו.



אחד הדברים שתפסו אותנו מהמפגש עם מתחם המסעדות בשוק, הוא החיים המקבילים והרחוקים כל-כך של שלוש נרטיבים שונים לחלוטין המצויים באותו הטווח של כמה מטרים רבועים.
אנשים שדיברו על 'דו קיום' ומבחינתם ההתפרעויות היהודיות הגיעו מחוץ לירושלים, אנשים שקראו נגד 'הקיצוניות' ושבעניהם האלימות מתחילה ומצויה בעיקר אצל הערבים, וחבורת נערים ששמחה להודות שלקחה חלק ב'הגנה' על זכות הקיום שלהם בישראל. לכתוב את שלושת נקודות המבט האלו במשפט אחד נראה בכלל לא הגיוני.
לכל האנשים שניגשנו אליהם היה קצת מוזר להתחיל לדבר, לשתף ולבטא את התחושות והעמדות שלהם. ובמקביל, כל האנשים שדיברנו איתם חיפשו לבטא את עצמם, להשמיע את קולם. אנחנו כמעט בטוחים וחושבים הרבה על  החוסר בשיחה ומפגש בין האנשים הקרובים והשונים והדומים כל-כך.
כמו שתפיסת המציאות שלהם, עד כדי הזיכרון האישי-אישי-קולקטיבי, סותרת ומתנגשת, כך גם אני יודעת שכל האנשים שאיתם דיברנו, כולל חבורת המתפרעים – בדרכים שונות ועקלקלות- מחפשים מקום, מחפשים בטחון, מחפשים ביטוי, מחפשים שלום.


כשיצאנו לדרך הזו, יצאנו במטרה לשמוע את קול השוק. המרחב הזה- השוק, הוא מרחב ייחודי בירושלים שבו מתקיים סוג של דו קיום חד פעמי. בעלי הבאסטות הם יהודים וערבים וכך גם העובדים.
כשבאנו לדבר איתם, תשובה אחת הלכה וחזרה בכל המסעדות: העובדים הערבים שלי לא באו היום.
וכאן נעוצה ליבת הבעיה, פעולת הטרור כנגד העובדים הערבים היא פעולה חיצונית לשוק, שמכוונת לבטל את האפשרות שנראית כל כך מובנת מאליה בשוק - לחיים ביחד.
אנחנו מקווים שהפעולה שעשינו יש מן היכולת להפגיש בין הקולות שהם מרקם חיינו ואולי במפגש הזה, בדיאלוג הזה - יש גם הזדמנות לתיקון.


יום שני, 11 במרץ 2019

המלצות שירים: לא מרוכזים בעצמם

מאז שהתחלתי לפתח את החשיבה האמנותית שלי, כל פעם שדבר-מה תופס ומעניין אותי אני מייד מנסה להבין בצורה מתומללת מה אני אוהבת בו, מה בו תופס ומעניין אותי. לפעמים זה מעצים את החוויה ומאפשר לי להיות נוכחת ביותר חלקים של היצירה, ופעמים רבות זה לא נותן לי להכנס אליה בצורה תמימה. בתקופה האחרונה אני מקשיבה ככה למוסיקה ולמילים.

עד לפני כמה שנים בעיקר הסתכלתי ככה על אמנות חזותית1. באמת בשלב מסויים זה 'הרס' לי את היכולת להתרגש ולחוות את היצירות באופן ישיר, וייתכן שזו אחת הסיבות שזנחתי אותה ונמשכתי לעולם המוסיקה- בה הרגש ממלא את חלל הבטן ביתר-קלות. בכל-זאת חשוב לי לשמור על המתח בין שני סוגי הנוכחות האלו, הן כקהל והן כיוצרת: גם 'פשוט להרגיש' אבל גם לנתח, לבקר ולאתגר.2

עולם האמנות רחב-אין-סופי, ויש בו מקום למניעים ומטרות שונות. אני בכל-זאת רוצה להעלות על הבמה הקטנה שלי, כאן, זכות לכמה שירים שבעניי מצליחים לעמוד באתגר שרבים לא מקיימים בתקופתינו- לכתוב שירים שיש בהם פן אישי אבל גם חברתי, אבל גם פואטי ואולי גם בעל מסר פתוח לפרשנות.

במכוון, אני רוצה להציג אמנים פעילים צעירים, גם כדי לספר משהו על הדור הזה, (וגם כי חברים ואהובים.)
זיעזע והבהיר את מחשבותיי פוסט של אלי אשד שניתח בגסות את השינוי שעברה שירת הדור3 (באשמת נתן זך):

"זך צמצם את מטרותיה האידיאיות של השירה, ואחרים המשיכו את מלאכת הצמצום, עד שלא נותרו עוד מטרות כאלה כלל. השירה העברית כיום אינה מייצגת, וגם לא יכולה לייצג מטרות לאומיות, קולקטיביות, ציבוריות או חברתיות. (...) משוררי ההווה מייצגים רק את זהותם ואת מצוקותיהם הפרטיות, ולא דבר מעבר להם."
אני מאוד אוהבת, יוצרת וזקוקה דווקא לסוג השירה שמועמדת לדין אצל אשד, אבל מסכימה שזהו תפקיד-אמן מצומצם, מסוגר ואפילו מרוקן. כלל האמנים שאציג בהחלט קודם-כל עונים לדפוס שמתאר אשד- אך בין אלה שוכנות אצלם גם יצירות שמצליחות לענות על כלל הקריטריונים שציינתי לעיל, ויצירות מסוג זה זוכות בעניי ב'כל הקופה': גם באות מהלב ומממשות ואהבה וכייף ופורקן, וגם מעלות לאור תכנים פוליטיים ותרבותיים ויכולות, איתנו הקהל, לחדש משהו בחברה.

בשני הקטעים הראשונים עדיין במרכז השיר עומדת דמות- ואם כי מוכרחת להיות הזדהות כלשהי איתה, היא אחרת מזהות האמנים- גיל אחר, סביבה אחרת, מניעים אחרים. הדמות הופכת לסמל כלשהו על תופעה, ועדיין נשארת אנושית וקרובה לליבי. הקטע השלישי אינו מתרכז בדמות, וקראתי לו 'מחאה סוריאליסטית'.


"גלישה בסתר והכל בסדר
ועוד עץ נופל בחדר
לא לימדו אותי בבית הספר
שהאמת יותר יפה"

1. אומרים שיש פופ אחר

מינוס אפס - הם אביב שירקי ויובל מעיין - מייצרים אלטרנטיבה מדהימה למוסיקת פופ. עכשיו כשנערים יגידו לי על מה שהם שומעים, "כן, זה חרא תכנים, אבל עונה לי על המון צרכים- מרומם, קליט ומרקיד." (במילים אחרות הם אומרים את זה), אוכל לענות להם- בסדר, אז, תקשיב לזה!
'סינדרלה' הוא מסוג השירים שהייתי רוצה לבנות מהם מתודה חינוכית כשאני מדריכה בתנועת-הנוער 'תרבות', ובכל-זאת אני גם מזמזמת אותם בראש ונהנית מהם בעצמי. זה שילוב לא מובן מאליו.

השיר מאפשר מהפיכה תרבותית: יש לנו עניים, יש לנו לב, יש לנו אפשרות-חיים חדשה: האמת יותר יפה מפורנו. אבל לא מפורטת מהי, צריך לחפש, לחשוב, לנסות.
אני אוהבת שיובל כותב בהזדהות חסרת שיפוט על חווית הגלישה בסתר, ומוסיף: "לפעמים קשה עם אנשים. הם כל-כך מסובכים.". הבית הקצר הזה נדמה לא קשור וכללי לרגע, אבל בעצם מרכיב את הטקסט ומשלים אותו: האמת היפה דורשת תקשורת, אמון והבנה את האחר, וזה מאמץ כל-כך קשה.

2. הכנה לצה"ל

וואווא שוואוה - הם יואב בן-משה והילה שוורץ - כתבו שלושה שירים בזמן שירותם הצבאי כמחנכים-על מדים שאחראיים על הכנה לצה"ל.


השורה הפותחת "ילד שרוצה להיות אגוז" מעוררת אותי במיוחד, בעיקר כי בעוד שאני חוויתי את הליווי ל'יום בעקבות לוחמים' בניתוק-רגשי וציניות מיואשת, השניים לקחו אותי למבט שמשלב חיוך, כאב וחמלה כלפי המציאות. כמה כייף שדימויים מאפשרים להביט מחדש על אותם העניינים. פתאום הנער הדפוק הוא ילד, פתאום הרוע והטמטום והניכור הם רק אגוז שיש בו גם תום וטעם. פתאום זה סיפור, אגדה כמעט.

"המהפיכה החלה- מלחמה היא שלום.
שטיפת המוח הסתיימה" - יואב משתמש ברפרנס מהספר '1984' של ג'ורג' ארוול ביחס לשטיפת המוח של התכנית הגרנדיוזית-ארצית של הכנה לצה"ל מהסוג המליטריסטי והשיווקי ביותר, אשר מלהטטת בגאווה בין שני המסרים הסותרים- הגיוס כהקרבה וכאחריות מדינית, והגיוס כשוק עבודות חופשי שיענה לך על כל תשוקותיך וצרכיך.

"ילדים מגומגמים
רוצים להוכיח
מרוכזים בעצמם
מבולבלים, מגומגמים"


3. מחאה סוריאליסטית



איפשהו - הם אלעד מאירי, איתמר קציר ודניאל אשכנזי - מכניסים אותי בשיר לכו לאווירת הפגנה מופשטת, מהסוג אותה אני הכי מחפשת. הריי כל העוולות קשורות, וכל-כך מעצבן שכל פעם מתעסקים ומפגינים על עניין אחד שמוטל עליו זרקור של 'צו השעה', בזמן כשהמחדל החברתי-פוליטי כל-כך רחב יותר, סבוך, בלתי-נתפס.

צילום שצילמתי בחדר האוכל בבסיס תלה"ש
ובכל-זאת זו לא צעקה קוסמופוליטית בלבד. זו ישראל. כפי שאומר איתמר בראיון ישן: "יש תקווה אם אתה לא הולך בעיניים עצומות". אין בשיר אימרה חותכת על מה לעשות, וכיצד לפתור, אלא שמפעילה את האנרגיה הדרושה והצעקה הדרושה כדי פשוט לצאת, לקוות.

משהו בכתיבה של החבורה הזו גם גורמת מאוד לבחון משפטים מחדש. לדוגמא - 'לכרות יד של עץ זית'- כל מילה שנוספת משנה את הקודמת וכשהן באות לאט-לאט, במקצב הלא-דיבורי, אני נכנסת פנימה: נבהלת מהכריתה, רוצה שהיד תיתן לי יד, פתאום היא עץ, ואני נותרת מבולבלת אבל עם ידיים מושטות, והיונה, שבהתחלה סתם הייתה מסוג היונים שהזקנים מהבית הקודם האכילו בלחם יבש, פתאום הייתה עם פוטנציאל להיות יונת-שלום, אבל ברחה, ואני צריכה להמשיך ללכת. בקצב מהיר אך בקיטועים חדים וברורים ומפתיעים המוסיקה מבקשת את העשייה האידאית ומהר- ובמקביל מאתגרת קשב, חוסר דוגמטיות ותשומת-לב למתרחש.



הערות:
1. מבקר את זה יפה ס. יזהרו כבר מזמן
2.השראה שלי להתבוננות עומק נוכחת באמנות, שמשלבת חשיבה ורגש- היא מרית בן-ישראל.
3. מעניין להתבונן על ויכוח שקיים היום בין שני גליונות השירה התל-אביביים "הבא-להבא" ו"מעיין". שניהם דווקא כן בעלי קונטקסטים פוליטיים בחלקם, אבל קראתי באיזה גליון של 'הבא להבא' שאם מירי רגב שופטת שירה בצורה של 'אני לא מסכימה עם המסר ולכן יוצאת מהאולם' אז היא יכולה ללכת לחבורה של אלי אשד או ללכת לגליון מעיין. הבא-להבא מרבים להתשמש במילה 'יקום' ונוטים לשירים אקזינטנציאליסטים במהותם, לעומת מעיין שכמעט כל שיר מתעסק באיזה עוול בישראל, אם הוא לא על רומן.