יום שלישי, 18 במאי 2021

שוק מחנה יהודה, בוקר אחרי פיגוע דקירה מה12.5.21

את הצילומים והשירים בפוסט הקרוב אספנו וערכנו במיידיות ביום חמישי שעבר ה13 למאי מרחבת המסעדות בשוק מחנה יהודה בירושלים כתגובה לפיגוע הדקירה שאירע בו לילה לפני, אחד מני אירועי אלימות רבים של הלילות של שבוע שעבר. יצאתי לשוק יחד עם דר פיקסקי (משורר ומדריך בספוקןנוער) ועוד שני חברים שלו.

זה היה בימים הראשונים של האירועים הביטחוניים שהחלו, והתעוררנו היישר לעוד רצף מבזקי החדשות של הלילה, בניהם גילינו על מה שהתרחש בשעה 2:00 בעיר בה אנחנו חיים: חבורת יהודים דקרו עובד מטבח ערבי ששמו מוחמד, כשהוא הלך לזרוק את הזבל בסמטה.
המשטרה הוזעקה, הוא פונה ואושפז במצב קשה. הרגשנו צורך עמוק להתייחס, ואחרי שיחת טלפון קצרה החלטנו לצאת ולנכוח בשוק.
החלטנו לצאת, להקשיב ולתעד את הלך הרוח האנושי בו האירוע התרחש, להפגש עם בעלי העסקים, העובדים והנוכחים שחוו את הלילות האחרונים ואת המציאות במחנה יהודה.

 

בני-הנוער היו אלו שהסכימו ואפילו שמחו שנצלם אותם במקום עבודתם, בחיוך מאולץ ומהיר מול העדשה.

רק כשהגענו למתחם המסעדות של השוק קלטנו כמה המרחב האנושי של האירוע שקרה הוא מרחב צעיר, של בני גילינו ומטה. גם הנפגעים וגם התוקפים לפי מה שהבנו הם פשוט תאכלס ילדים כמונו בתחילת דרכם בחיים . זה מוזר או הגיוני?

בני הנוער הערבים והיהודים שהגיעו בלילות האחרונים לעבוד הם אלו שההורים לא אמרו להם שאסור. איך לעזאזל ההורים לא אמרו להם שאסור? אוליי כי הקשר לא מספיק קרוב? אוליי כי זה הכרח משפחתי לפרנס את הבית?

המפגש עם החבר'ה שדיברנו איתם היה חברי ושמח. היה נראה לנו הזוי כמה בבוקר הכל נראה כרגיל, שקט (אפילו מדיי) ושגרתי.


סגנון הכתיבה שאתם רואים ביומיים האחרונים נקרא דוקופואטיקה. הפעולה היא פעולה של תיעוד פואטי, כלומר יצאנו לרחוב ודיברנו עם האנשים (שמופיעים בתמונות וגם שסירבו להצטלם אבל דיברו איתנו דקות ארוכות) ומתוך תמליל השיחה חילצנו את השיר שבין המילים. לשירים לא הוספנו מילים משלנו אלא רק ערכנו וסידרנו את המילים של מי שראיינו.

בחלק מהשירים התמקדנו בדמות אחת ובסיפור שלה- ובחלק מהשירים עירבבנו בין היחידים וחיברנו רצף אחד שמתאר את הרוח של המקום.

השיחה האחרונה שלנו באותו בוקר בשוק, הקצרה ביותר אך גם הלהוטה ביותר, הייתה עם חבורת ילדים עם סיגריות ואלות.
גם אנחנו וגם הם פחדנו קצת מהמפגש. אנחנו חששנו מהאלות והקללות שלהם והם מהעטים והמחברות והמצלמה שלנו. בכל זאת נפגשנו לרגע.
חיפשנו להביא את קולם של האנשים בשוק ומצאנו גם את הקול הזה, שהדיאלוג איתו (גם בעת עריכת השיר, לבד בחדר) הוא חלק מההתמודדות איתו.



אחד הדברים שתפסו אותנו מהמפגש עם מתחם המסעדות בשוק, הוא החיים המקבילים והרחוקים כל-כך של שלוש נרטיבים שונים לחלוטין המצויים באותו הטווח של כמה מטרים רבועים.
אנשים שדיברו על 'דו קיום' ומבחינתם ההתפרעויות היהודיות הגיעו מחוץ לירושלים, אנשים שקראו נגד 'הקיצוניות' ושבעניהם האלימות מתחילה ומצויה בעיקר אצל הערבים, וחבורת נערים ששמחה להודות שלקחה חלק ב'הגנה' על זכות הקיום שלהם בישראל. לכתוב את שלושת נקודות המבט האלו במשפט אחד נראה בכלל לא הגיוני.
לכל האנשים שניגשנו אליהם היה קצת מוזר להתחיל לדבר, לשתף ולבטא את התחושות והעמדות שלהם. ובמקביל, כל האנשים שדיברנו איתם חיפשו לבטא את עצמם, להשמיע את קולם. אנחנו כמעט בטוחים וחושבים הרבה על  החוסר בשיחה ומפגש בין האנשים הקרובים והשונים והדומים כל-כך.
כמו שתפיסת המציאות שלהם, עד כדי הזיכרון האישי-אישי-קולקטיבי, סותרת ומתנגשת, כך גם אני יודעת שכל האנשים שאיתם דיברנו, כולל חבורת המתפרעים – בדרכים שונות ועקלקלות- מחפשים מקום, מחפשים בטחון, מחפשים ביטוי, מחפשים שלום.


כשיצאנו לדרך הזו, יצאנו במטרה לשמוע את קול השוק. המרחב הזה- השוק, הוא מרחב ייחודי בירושלים שבו מתקיים סוג של דו קיום חד פעמי. בעלי הבאסטות הם יהודים וערבים וכך גם העובדים.
כשבאנו לדבר איתם, תשובה אחת הלכה וחזרה בכל המסעדות: העובדים הערבים שלי לא באו היום.
וכאן נעוצה ליבת הבעיה, פעולת הטרור כנגד העובדים הערבים היא פעולה חיצונית לשוק, שמכוונת לבטל את האפשרות שנראית כל כך מובנת מאליה בשוק - לחיים ביחד.
אנחנו מקווים שהפעולה שעשינו יש מן היכולת להפגיש בין הקולות שהם מרקם חיינו ואולי במפגש הזה, בדיאלוג הזה - יש גם הזדמנות לתיקון.