ניקזתי את התכנים הכי פחות מוכרים שאני הכי רוצה שייחשפו לכבוד התארחות של יומיים בדף בשם "תרבותארט" באינסטגרם. השתמשתי כמובן בדפי ההמלצות (1,2) הקבועים שלי בבלוג. הייתי מוכרחה ולכן גם מצאתי רצף רעיוני שהכיל את היצירות. עבדתי על כתיבת ההמלצות במשך זמן רב מדיי מכדי לא לפרסם אותן גם כאן בכבוד. להל"ן הנושא:
כל מה שאציג בפוסט הוא בקודם כל מרגש אותי בלי הסברים, וכולם ליווי אותי בצורה מאוד אישית בחיי. אם הייתי יכולה הייתי כותבת על הכל: הכי מומלץץץץץ!! לסיום אתן גם יצירות שאני חלק מיצירתן.
1. שני אלבומי מוסיקה: 'שיר טיול' של אביתר בנאי + 'גמביה' של רועי חרמון
שני אלבומים נסתרים של מוסיקאים מוכרים: רועי חרמון (חבר בלהקות ארמון וטיגריס) ואביתר בנאי. מקבץ שירי נפש של אנשים בלב תהליך חזרה בתשובה (שונה, אך אצל שניהם נראה שזרמה לכיוון רוחני-דתי-יהודי). שירי תקופה, שאלות, שירי תהליך. שילוב פועם בין סאונד שמקושר לטבע לבין מלאכותיות ומשהו מעבר לאנושי. אקוסטי ואלקטרוני משוחחים את מהותם השונה: בין תרבות שורשית [דרבוקה\חליל אוריינטלי] לבין גלובליות חדשנית [סינטי\טראנס]. וגם הטקסטים מעורבבים בין ריאליות לפנטזיה, בין חושך וייאוש לניצוצות תקווה.
כמעריצה בתיכון, על החזרה בתשובה של אביתר היה לי משבר גדול- הרגשתי שהוא הבין את האמת המכוערת ואז ברח למחוזות נעימים, בוגד בי שנשארת שואלת ואבודה. היום אני מרגישה אחרת, ולמרות שאיני בוחרת בדרכם הדתית, אני רואה את הצורך בתשובה כדבר חשוב ולא בהכרח מנוון ועיוור. אני רוצה ליצור משכן במקום הבניים בו היו רועי ואביתר, מקום עם רוח גדולה אבל גם מחשבה פיקחת ומחפשת-סדקים.
"תשאיר מקום למחשבה שבירה" \רועי
"בראשית ברא האדם את האמונה" \ אביתר
נ.ב - היום רועי מנגן ושר גם עם אביתר בנאי, באלבומו החדש! לא הפתיע אותי.
2. שני סרטים: שיני כלב + רחם
בתקופה אחרת, בה היו לי כוחות להכיל סרטים קשים, אלו שני סרטים שמאוד תפסו אותי. ראיתי אותם כמה פעמים ועדיין אני מרגישה צורך לחזור אליהם ולתחושות ולמחשבות שהן העלו בי. בשניהם הדמות הראשית מנסה לחצות את הגבולות של החיים, 'לשחק באלוהים', להצליח להגיע לאן שהמציאות לרוב לא מאפשרת: מעבר לתרבות המותנית (שיני כלב), ומעבר למוות (WOMB). משהו בשני הסרטים מותירים תחושת אבדון: בחלק מהצפייה ברור איזה 'ריק' הדמויות מנסות למלא, ובחלק גם יש ערפל סביב המניע. סרטים סוריאליסטיים מטורפים ומעוררי-מחשבה, שדרך הבלתי-אפשרי בהן מזקקות אמיתות מפחידות ומדהימות באנושיות שלנו.
3. בלוג: עיר האושר \ מרית בן-ישראל
אני לא יודעת מה אמונתה הדתית, אבל מרית החזירה לי את היכולת, שנשחקה עקב לימודי תולדות האמנות, להתבונן על אמנות דרך נתינת המקום החשוב ל"נסתר", והאופן בו היא מתבוננת על אמנות מקדש את המבט הזה בצורה שנראית לי מאוד רוחנית וקצת מיסיטית. בבלוג היא כותבת בעקבות יצירות אמנות אבל הן לא ביקורות קלאסיות אלא שהיא מצליחה להביא את שפת האמנות ואת הקשרי עולם האמנות בשילוב עם התבוננות 'פשוטה' וחמה, שמשאירה מקום למסתורין שאופף יצירה, שהוא המסתורין שאופף את האדם והעולם. יש למרית חיבה מיוחדת לאגדות פנטסטיות אולי מסיבה דומה. לקרוא את ההתייחסויות שלה ליצירות אחרות זו יצירה בפני עצמה מבחינתי.
מרית ממייסדי התיאטרון החזותי ומתעסקת בכל האמנות שזולגת ממדיום ספציפי. היום בעיקר סופרת וכותבת מלאה דמיון ולב.תיכון.
4. שני ציירים: וויליאם בלייק + רומדאוס וארו (Remedios Varo)
מסוג האמנים שאני לא זוכרת בכלל איך הכרתי אבל תפסו לי את העין בצורה לא מושכלת, ועד היום אני חוזרת להביט שוב ולהרגיש שוב את התחושות שהן עושות לי.
הראשון, ויליאם בלייק הוא סופר, משורר וצייר - כל הציורים שלו מתארים סיפורים מהתנ"ך והברית החדשה, אבל בצורה שלא ראיתי מעולם. רואים שוויליאם קורא את הכתבים ונכנס לעיני הדמויות, לרגש ולטירוף.
בלייק האמין שהאמת נרכשת על ידי התגלות עצמית בחזיונות, ולא על ידי לימוד. בין היתר כתב בעצמו מיתולוגיה דתית, והתרכז בכל ציוריו במתח בין אהבה חופשית והארה לבין חינוך נוקשה וערכים- מה שלאותה תקופה היה ניצוץ נועז וחתרני לעבר דמוקרטיה וליברליות.
רמדיוס וארו הייתה ציירת ספרדית-מקסיקנית שהתעסקה ביצירותיה במטאפיזי, ומסתבר שגם כתבה ספרים מסקרנים על הכוחות המיסטיים של האישה ואפילו ספר שכלל תאוריות מדעיות אודות מוצא האדם תחת שם עט של אנתרופולוג גרמני.
גם וארו וגם וויליאם היווי לי פריצה מהגבולות שלמדתי בשיעורי תולדות האמנות בתיכון- אמנם שניהם בתוך התקופה הרומנטית (וויליאם) והסוריאליסטית (וארו) אבל שניהם חורגים מאוד וגם חייהם הפרטיים חריגים, על גבול ההזויים. שניהם מזקקים באמצעות המראות העל-טבעיים משהו אנושי ומעורר הזדהות, דרך סיפורים בלתי-אפשריים מתארים לי אמת בלתי-מוסברת.
5. ספרים: סימון וויל \ הכובד והחסד + אתי הילסום \ השמיים שבתוכי
שתי נשים- סופרות? פילוסופיות? דתיות? משוגעות? נביאות?
שתי נשים חסרות פחד, נכנסות לשאלות הגדולות ביותר על החיים והאנושות בזמן הנורא של מלחמת העולם השניה והנאציזם. הן חקרו את הסבל והגיעו לתהליך של התעלות רוחנית ומציאה מחדש של אלוהים. הן הגיעו לאמיתות שנתנו משמעות והתבוננות רגישה ומלאת חמלה לכל המתרחש: והצליחו כיהודיות לראות לפניהן את המשמעות האוניברסלית ולא רק היהודית.
* "הכובד והחסד" הינו קובץ הגיגים פרטיים בהם וויל מפזרת את חכמתה דרך מושגים חדשים שלה, ודרך אמונה קיצונית שאינה דת קיימת, ויש בה שילוב של נצרות קתולית, בודהיזם, יהדות ובעניי גם מימד של אתאיזם רוחני: אמונה בחוסרו של אלוהים, ובעצם מוצאו בעולם האידאי דבר ממשי לחיות לאורו. סימון מתה בגיל 33 לאחר שסירבה לאכול, והקטעים נערכו בדיעבד מתוך כתביה המפוזרים. בהוצאה העברית, אגב, ציור השער של וויליאם בלייק.
* "השמיים שבתוכי" הוא היומן האחרון של אתי הילסום, 'הנערה שלמדה לכרוע על ברכיה'- יומן מעורר הזדהות וגם פליאה, כאשר בסופו היא מחליטה למרות אפשרותה לברוח, להכנס לגטו ולהיות 'הלב הפועם של המחנה'. רומן רווי פילוסופיה של היום-יום שהתחיל כמעורר הזדהות אך נדמה עם התפתחות העלילה כהזיה מוחלטת, מעוררת השראה וערעור קשה.
שני הספרים האלו היו בשבילי שינוי סדרי עולם פנימי מטורף, ולקרוא אותם עשה לי ולחבריי טוויסט גדול בנשמה.
6.הרצאה: "תקשורת מקרבת" (תקשורת לא אלימה)
המשך ישיר מעשי לתוכן הספרים שפירסמתי אתמול:
מארשל רוזנברג, מייסד הגישה "תקשורת מקרבת", אינו דתי בשום צורה גלויה אבל בנה תורה שהפכה לדת קטנה שתופסת תאוצה, וגם בשבילי האמת שזיקק היא מעין לוחות הברית שבאים מבפנים: או במילים של השיטה- מארשל בנה אסטרטגיה שמתאימה לי. הוא בנה פרשנות בהירה וחדה על הבסיס המהותי של הרצון האנושי ביחסים בין בני אדם וכלים כיצד לתקשר דרכם עם אחרים ועם עצמינו. במחצית השנת שירות נתקלתי בהרצאה הארוכה שלו והרגשתי כמו חווה שגילתה את היותה עירומה. אני חושבת שמה שאני לוקחת מהגישה הזו משנה את היחסים שלי עם עצמי ועם סובביי כל יום, ובסופ"ש החודש הייתי גם בסדנה ראשונה בנושא ואני ממליצה במיוחד ומרגישה שזה דבר בסיסי שכל אדם כדאי שיהיה לו וכדאי שלנו יהיה את זה למען תרבות של בחירה ושל אהבה.
בימים האחרונים לאחר הסדנה אני מודהמת לגלות שוב שהאמונות שלי אינן מבוססות הוכחה: שבאותה מידה ניתן לא להתבונן כך, ושאני בוחרת בהן למרות שלא נותנות שום נחת: אבל עצם התשובה שבהן וההכרה שהן האמת שהכי קרובה אלי כרגע, נותנת נחת מסויימת. ולמרות שזו אמונה-אמת כואבת להכלה, אני מוקירה עליה.
ונקודה נוספת: אני חושבת שיש גם לדת הזו 'פנאטיות' אפשרית משלה, כאשר השימוש במילים ובניסוחים של תקשורת מקרבת מתעצמים ותוחמים את הכוונה המופשטת יותר. לא משנה כמה תורה תהא נהדרת, תמיד עצם היותה תורה מובנית מאפשרת גם עיוות וקידוש סמליה עד כדי היעלמות הגרעין (כך קורה לכל דת אפשרית).
7. משהו שלי: סיפור קצר בבלוג הזה (כן..): שיחות מעניינות עם בחירות הרות-גורל
לקראת סיום, יצירה אישית: אם כי היא תוצר משותף, כי התגלתה מתוך שיחה אמיתית. זה מעין סיפור-מחזה, בו הדמויות השונות מגלות את עצמיותן וחוסר-עצמיותם, את מה שהיה נראה להם על-טבעי והתברר כטבעי. סיפור על הרס עצמי של האנושות את עצמה כחלק מהטבע הנפלא. (ואולי השראה נוספת לסיפור הוא הספר 'ישמעאל' החשוב מאוד)
כתבתי סיפור שעודו מצחיק ומפחיד אותי במקביל, ושבתקוותי יש לו את הפוטנציאל לפתוח גם שיחה טובה.
8. ולסיום: רוצה למות : צוף/זוהר/ענבל
שיר של ההרכב שלי-שלנו שלא כתבתי בעצמי- אבל עבר דרכי בכל כך הרבה צורות, והיום כבר לגמרי שלי:
זה שיר שכתבו והלחינו צוף וזוהר השותפות והחברות שלי שאני אוהבת כל כך. שיר שיש בו רצון לבלתי-אפשרי ("למות אל תוך הפער", לא מוות רגיל אלא כניסה להוויה חדשה ובלתי-אנושית) שמתוך המפגש גם הפך לדיאלוג-שיר סוער ונוגע וגם מנחם. השיר הזה הוא האחרון בep הראשון שלנו שיוצא עכשיו ממש בשם "מפגש". אנחנו מופיעות בשבועות הקרובים הרבה לכבודו, ואני מאוד רוצה שהוא יפגש עם אזניים ולבבות חדשים.
עם הep אנחנו מוכרות גם פנזינים עם טקסטים מקדימים-ובעקבות השירים, וגם אוספות חולצות לקראת הדפסתןעם חבריי ב'אמולסיה'.
תודה על ההזדמנות לאיגוד העצמי ולחשיפה בדף של תרבותארט, ומקווה שלקחתם אפילו המלצה אחת כהחלטה להעמיק בה..
אשמח לשוחח על כל מחשבה ושאלה.
"חיפוש אחר הטבע וגילוי העל-טבעי": תכנים בעלי חיפוש (רציונלי או רגשי) לאמת\צדק, חיפוש 'בסיס' לאנושות ולעולם, שבתוכו מתגלה ונוצרת רוח שיש בה משהו מעבר למציאות. רבים מהיוצרים נמצאים איפשהו בעולם האמוני והדתי, אבל גם חריגים ותוהים, חלק מכוננים דת בעצמם.
כל מה שאציג בפוסט הוא בקודם כל מרגש אותי בלי הסברים, וכולם ליווי אותי בצורה מאוד אישית בחיי. אם הייתי יכולה הייתי כותבת על הכל: הכי מומלץץץץץ!! לסיום אתן גם יצירות שאני חלק מיצירתן.
שני אלבומים נסתרים של מוסיקאים מוכרים: רועי חרמון (חבר בלהקות ארמון וטיגריס) ואביתר בנאי. מקבץ שירי נפש של אנשים בלב תהליך חזרה בתשובה (שונה, אך אצל שניהם נראה שזרמה לכיוון רוחני-דתי-יהודי). שירי תקופה, שאלות, שירי תהליך. שילוב פועם בין סאונד שמקושר לטבע לבין מלאכותיות ומשהו מעבר לאנושי. אקוסטי ואלקטרוני משוחחים את מהותם השונה: בין תרבות שורשית [דרבוקה\חליל אוריינטלי] לבין גלובליות חדשנית [סינטי\טראנס]. וגם הטקסטים מעורבבים בין ריאליות לפנטזיה, בין חושך וייאוש לניצוצות תקווה.
כמעריצה בתיכון, על החזרה בתשובה של אביתר היה לי משבר גדול- הרגשתי שהוא הבין את האמת המכוערת ואז ברח למחוזות נעימים, בוגד בי שנשארת שואלת ואבודה. היום אני מרגישה אחרת, ולמרות שאיני בוחרת בדרכם הדתית, אני רואה את הצורך בתשובה כדבר חשוב ולא בהכרח מנוון ועיוור. אני רוצה ליצור משכן במקום הבניים בו היו רועי ואביתר, מקום עם רוח גדולה אבל גם מחשבה פיקחת ומחפשת-סדקים.
"תשאיר מקום למחשבה שבירה" \רועי
"בראשית ברא האדם את האמונה" \ אביתר
נ.ב - היום רועי מנגן ושר גם עם אביתר בנאי, באלבומו החדש! לא הפתיע אותי.
2. שני סרטים: שיני כלב + רחם
בתקופה אחרת, בה היו לי כוחות להכיל סרטים קשים, אלו שני סרטים שמאוד תפסו אותי. ראיתי אותם כמה פעמים ועדיין אני מרגישה צורך לחזור אליהם ולתחושות ולמחשבות שהן העלו בי. בשניהם הדמות הראשית מנסה לחצות את הגבולות של החיים, 'לשחק באלוהים', להצליח להגיע לאן שהמציאות לרוב לא מאפשרת: מעבר לתרבות המותנית (שיני כלב), ומעבר למוות (WOMB). משהו בשני הסרטים מותירים תחושת אבדון: בחלק מהצפייה ברור איזה 'ריק' הדמויות מנסות למלא, ובחלק גם יש ערפל סביב המניע. סרטים סוריאליסטיים מטורפים ומעוררי-מחשבה, שדרך הבלתי-אפשרי בהן מזקקות אמיתות מפחידות ומדהימות באנושיות שלנו.
3. בלוג: עיר האושר \ מרית בן-ישראל
אני לא יודעת מה אמונתה הדתית, אבל מרית החזירה לי את היכולת, שנשחקה עקב לימודי תולדות האמנות, להתבונן על אמנות דרך נתינת המקום החשוב ל"נסתר", והאופן בו היא מתבוננת על אמנות מקדש את המבט הזה בצורה שנראית לי מאוד רוחנית וקצת מיסיטית. בבלוג היא כותבת בעקבות יצירות אמנות אבל הן לא ביקורות קלאסיות אלא שהיא מצליחה להביא את שפת האמנות ואת הקשרי עולם האמנות בשילוב עם התבוננות 'פשוטה' וחמה, שמשאירה מקום למסתורין שאופף יצירה, שהוא המסתורין שאופף את האדם והעולם. יש למרית חיבה מיוחדת לאגדות פנטסטיות אולי מסיבה דומה. לקרוא את ההתייחסויות שלה ליצירות אחרות זו יצירה בפני עצמה מבחינתי.
מרית ממייסדי התיאטרון החזותי ומתעסקת בכל האמנות שזולגת ממדיום ספציפי. היום בעיקר סופרת וכותבת מלאה דמיון ולב.תיכון.
4. שני ציירים: וויליאם בלייק + רומדאוס וארו (Remedios Varo)
 |
| רמדאוס וארו \ הערפדים הצמחוניים |
 |
| וויליאם בלייק \ LOS מתוך book of Urizon |
מסוג האמנים שאני לא זוכרת בכלל איך הכרתי אבל תפסו לי את העין בצורה לא מושכלת, ועד היום אני חוזרת להביט שוב ולהרגיש שוב את התחושות שהן עושות לי.
הראשון, ויליאם בלייק הוא סופר, משורר וצייר - כל הציורים שלו מתארים סיפורים מהתנ"ך והברית החדשה, אבל בצורה שלא ראיתי מעולם. רואים שוויליאם קורא את הכתבים ונכנס לעיני הדמויות, לרגש ולטירוף.
בלייק האמין שהאמת נרכשת על ידי התגלות עצמית בחזיונות, ולא על ידי לימוד. בין היתר כתב בעצמו מיתולוגיה דתית, והתרכז בכל ציוריו במתח בין אהבה חופשית והארה לבין חינוך נוקשה וערכים- מה שלאותה תקופה היה ניצוץ נועז וחתרני לעבר דמוקרטיה וליברליות.
רמדיוס וארו הייתה ציירת ספרדית-מקסיקנית שהתעסקה ביצירותיה במטאפיזי, ומסתבר שגם כתבה ספרים מסקרנים על הכוחות המיסטיים של האישה ואפילו ספר שכלל תאוריות מדעיות אודות מוצא האדם תחת שם עט של אנתרופולוג גרמני.
גם וארו וגם וויליאם היווי לי פריצה מהגבולות שלמדתי בשיעורי תולדות האמנות בתיכון- אמנם שניהם בתוך התקופה הרומנטית (וויליאם) והסוריאליסטית (וארו) אבל שניהם חורגים מאוד וגם חייהם הפרטיים חריגים, על גבול ההזויים. שניהם מזקקים באמצעות המראות העל-טבעיים משהו אנושי ומעורר הזדהות, דרך סיפורים בלתי-אפשריים מתארים לי אמת בלתי-מוסברת.
5. ספרים: סימון וויל \ הכובד והחסד + אתי הילסום \ השמיים שבתוכי
שתי נשים חסרות פחד, נכנסות לשאלות הגדולות ביותר על החיים והאנושות בזמן הנורא של מלחמת העולם השניה והנאציזם. הן חקרו את הסבל והגיעו לתהליך של התעלות רוחנית ומציאה מחדש של אלוהים. הן הגיעו לאמיתות שנתנו משמעות והתבוננות רגישה ומלאת חמלה לכל המתרחש: והצליחו כיהודיות לראות לפניהן את המשמעות האוניברסלית ולא רק היהודית.
* "השמיים שבתוכי" הוא היומן האחרון של אתי הילסום, 'הנערה שלמדה לכרוע על ברכיה'- יומן מעורר הזדהות וגם פליאה, כאשר בסופו היא מחליטה למרות אפשרותה לברוח, להכנס לגטו ולהיות 'הלב הפועם של המחנה'. רומן רווי פילוסופיה של היום-יום שהתחיל כמעורר הזדהות אך נדמה עם התפתחות העלילה כהזיה מוחלטת, מעוררת השראה וערעור קשה.
שני הספרים האלו היו בשבילי שינוי סדרי עולם פנימי מטורף, ולקרוא אותם עשה לי ולחבריי טוויסט גדול בנשמה.
6.הרצאה: "תקשורת מקרבת" (תקשורת לא אלימה)
המשך ישיר מעשי לתוכן הספרים שפירסמתי אתמול:
מארשל רוזנברג, מייסד הגישה "תקשורת מקרבת", אינו דתי בשום צורה גלויה אבל בנה תורה שהפכה לדת קטנה שתופסת תאוצה, וגם בשבילי האמת שזיקק היא מעין לוחות הברית שבאים מבפנים: או במילים של השיטה- מארשל בנה אסטרטגיה שמתאימה לי. הוא בנה פרשנות בהירה וחדה על הבסיס המהותי של הרצון האנושי ביחסים בין בני אדם וכלים כיצד לתקשר דרכם עם אחרים ועם עצמינו. במחצית השנת שירות נתקלתי בהרצאה הארוכה שלו והרגשתי כמו חווה שגילתה את היותה עירומה. אני חושבת שמה שאני לוקחת מהגישה הזו משנה את היחסים שלי עם עצמי ועם סובביי כל יום, ובסופ"ש החודש הייתי גם בסדנה ראשונה בנושא ואני ממליצה במיוחד ומרגישה שזה דבר בסיסי שכל אדם כדאי שיהיה לו וכדאי שלנו יהיה את זה למען תרבות של בחירה ושל אהבה.
בימים האחרונים לאחר הסדנה אני מודהמת לגלות שוב שהאמונות שלי אינן מבוססות הוכחה: שבאותה מידה ניתן לא להתבונן כך, ושאני בוחרת בהן למרות שלא נותנות שום נחת: אבל עצם התשובה שבהן וההכרה שהן האמת שהכי קרובה אלי כרגע, נותנת נחת מסויימת. ולמרות שזו אמונה-אמת כואבת להכלה, אני מוקירה עליה.
ונקודה נוספת: אני חושבת שיש גם לדת הזו 'פנאטיות' אפשרית משלה, כאשר השימוש במילים ובניסוחים של תקשורת מקרבת מתעצמים ותוחמים את הכוונה המופשטת יותר. לא משנה כמה תורה תהא נהדרת, תמיד עצם היותה תורה מובנית מאפשרת גם עיוות וקידוש סמליה עד כדי היעלמות הגרעין (כך קורה לכל דת אפשרית).
7. משהו שלי: סיפור קצר בבלוג הזה (כן..): שיחות מעניינות עם בחירות הרות-גורל
לקראת סיום, יצירה אישית: אם כי היא תוצר משותף, כי התגלתה מתוך שיחה אמיתית. זה מעין סיפור-מחזה, בו הדמויות השונות מגלות את עצמיותן וחוסר-עצמיותם, את מה שהיה נראה להם על-טבעי והתברר כטבעי. סיפור על הרס עצמי של האנושות את עצמה כחלק מהטבע הנפלא. (ואולי השראה נוספת לסיפור הוא הספר 'ישמעאל' החשוב מאוד)
כתבתי סיפור שעודו מצחיק ומפחיד אותי במקביל, ושבתקוותי יש לו את הפוטנציאל לפתוח גם שיחה טובה.
8. ולסיום: רוצה למות : צוף/זוהר/ענבל
שיר של ההרכב שלי-שלנו שלא כתבתי בעצמי- אבל עבר דרכי בכל כך הרבה צורות, והיום כבר לגמרי שלי:
עם הep אנחנו מוכרות גם פנזינים עם טקסטים מקדימים-ובעקבות השירים, וגם אוספות חולצות לקראת הדפסתןעם חבריי ב'אמולסיה'.
תודה על ההזדמנות לאיגוד העצמי ולחשיפה בדף של תרבותארט, ומקווה שלקחתם אפילו המלצה אחת כהחלטה להעמיק בה..
אשמח לשוחח על כל מחשבה ושאלה.
