יום חמישי, 1 באוגוסט 2019

המלצות בנושא: טבעי\על טבעי, אמנים\אמונה

ניקזתי את התכנים הכי פחות מוכרים שאני הכי רוצה שייחשפו לכבוד התארחות של יומיים בדף בשם "תרבותארט" באינסטגרם. השתמשתי כמובן בדפי ההמלצות (1,2) הקבועים שלי בבלוג. הייתי מוכרחה ולכן גם מצאתי רצף רעיוני שהכיל את היצירות. עבדתי על כתיבת ההמלצות במשך זמן רב מדיי מכדי לא לפרסם אותן גם כאן בכבוד. להל"ן הנושא:

"חיפוש אחר הטבע וגילוי העל-טבעי": תכנים בעלי חיפוש (רציונלי או רגשי) לאמת\צדק, חיפוש 'בסיס' לאנושות ולעולם, שבתוכו מתגלה ונוצרת רוח שיש בה משהו מעבר למציאות. רבים מהיוצרים נמצאים איפשהו בעולם האמוני והדתי, אבל גם חריגים ותוהים, חלק מכוננים דת בעצמם.

כל מה שאציג בפוסט הוא בקודם כל מרגש אותי בלי הסברים, וכולם ליווי אותי בצורה מאוד אישית בחיי. אם הייתי יכולה הייתי כותבת על הכל: הכי מומלץץץץץ!! לסיום אתן גם יצירות שאני חלק מיצירתן.


image.png1. שני אלבומי מוסיקה: 'שיר טיול' של אביתר בנאי + 'גמביה' של רועי חרמון

שני אלבומים נסתרים של מוסיקאים מוכרים: רועי חרמון (חבר בלהקות ארמון וטיגריס) ואביתר בנאי. מקבץ שירי נפש של אנשים בלב תהליך חזרה בתשובה (שונה, אך אצל שניהם נראה שזרמה לכיוון רוחני-דתי-יהודי). שירי תקופה, שאלות, שירי תהליך. שילוב פועם בין סאונד שמקושר לטבע לבין מלאכותיות ומשהו מעבר לאנושי. אקוסטי ואלקטרוני משוחחים את מהותם השונה: בין תרבות שורשית [דרבוקה\חליל אוריינטלי] לבין גלובליות חדשנית [סינטי\טראנס]. וגם הטקסטים מעורבבים בין ריאליות לפנטזיה, בין חושך וייאוש לניצוצות תקווה.
image.png

כמעריצה בתיכון, על החזרה בתשובה של אביתר היה לי משבר גדול- הרגשתי שהוא הבין את האמת המכוערת ואז ברח למחוזות נעימים, בוגד בי שנשארת שואלת ואבודה. היום אני מרגישה אחרת, ולמרות שאיני בוחרת בדרכם הדתית, אני רואה את הצורך בתשובה כדבר חשוב ולא בהכרח מנוון ועיוור. אני רוצה ליצור משכן במקום הבניים בו היו רועי ואביתר, מקום עם רוח גדולה אבל גם מחשבה פיקחת ומחפשת-סדקים.

"תשאיר מקום למחשבה שבירה" \רועי
"בראשית ברא האדם את האמונה" \ אביתר

נ.ב - היום רועי מנגן ושר גם עם אביתר בנאי, באלבומו החדש! לא הפתיע אותי.


2. שני סרטים: שיני כלב + רחם

בתקופה אחרת, בה היו לי כוחות להכיל סרטים קשים, אלו שני סרטים שמאוד תפסו אותי. ראיתי אותם כמה פעמים ועדיין אני מרגישה צורך לחזור אליהם ולתחושות ולמחשבות שהן העלו בי. בשניהם הדמות הראשית מנסה לחצות את הגבולות של החיים, 'לשחק באלוהים', להצליח להגיע לאן שהמציאות לרוב לא מאפשרת: מעבר לתרבות המותנית (שיני כלב), ומעבר למוות (WOMB). משהו בשני הסרטים מותירים תחושת אבדון: בחלק מהצפייה ברור איזה 'ריק' הדמויות מנסות למלא, ובחלק גם יש ערפל סביב המניע. סרטים סוריאליסטיים מטורפים ומעוררי-מחשבה, שדרך הבלתי-אפשרי בהן מזקקות אמיתות מפחידות ומדהימות באנושיות שלנו.

תוצאת תמונה עבור ‪womb movie‬‏
תמונה קשורה

3. בלוג: עיר האושר \ מרית בן-ישראל

אני לא יודעת מה אמונתה הדתית, אבל מרית החזירה לי את היכולת, שנשחקה עקב לימודי תולדות האמנות, להתבונן על אמנות דרך נתינת המקום החשוב ל"נסתר", והאופן בו היא מתבוננת על אמנות מקדש את המבט הזה בצורה שנראית לי מאוד רוחנית וקצת מיסיטית. בבלוג היא כותבת בעקבות יצירות אמנות אבל הן לא ביקורות קלאסיות אלא שהיא מצליחה להביא את שפת האמנות ואת הקשרי עולם האמנות בשילוב עם התבוננות 'פשוטה' וחמה, שמשאירה מקום למסתורין שאופף יצירה, שהוא המסתורין שאופף את האדם והעולם. יש למרית חיבה מיוחדת לאגדות פנטסטיות אולי מסיבה דומה. לקרוא את ההתייחסויות שלה ליצירות אחרות זו יצירה בפני עצמה מבחינתי.

מרית ממייסדי התיאטרון החזותי ומתעסקת בכל האמנות שזולגת ממדיום ספציפי. היום בעיקר סופרת וכותבת מלאה דמיון ולב.תיכון.

4. שני ציירים: וויליאם בלייק + רומדאוס וארו (Remedios Varo)

רמדאוס וארו \ הערפדים הצמחוניים
וויליאם בלייק \  LOS מתוך book of Urizon

מסוג האמנים שאני לא זוכרת בכלל איך הכרתי אבל תפסו לי את העין בצורה לא מושכלת, ועד היום אני חוזרת להביט שוב ולהרגיש שוב את התחושות שהן עושות לי.

הראשון, ויליאם בלייק הוא סופר, משורר וצייר - כל הציורים שלו מתארים סיפורים מהתנ"ך והברית החדשה, אבל בצורה שלא ראיתי מעולם. רואים שוויליאם קורא את הכתבים ונכנס לעיני הדמויות, לרגש ולטירוף.

בלייק האמין שהאמת נרכשת על ידי התגלות עצמית בחזיונות, ולא על ידי לימוד. בין היתר כתב בעצמו מיתולוגיה דתית, והתרכז בכל ציוריו במתח בין אהבה חופשית והארה לבין חינוך נוקשה וערכים- מה שלאותה תקופה היה ניצוץ נועז וחתרני לעבר דמוקרטיה וליברליות.
רמדיוס וארו הייתה ציירת ספרדית-מקסיקנית שהתעסקה ביצירותיה במטאפיזי, ומסתבר שגם כתבה ספרים מסקרנים על הכוחות המיסטיים של האישה ואפילו ספר שכלל תאוריות מדעיות אודות מוצא האדם תחת שם עט של אנתרופולוג גרמני.

גם וארו וגם וויליאם היווי לי פריצה מהגבולות שלמדתי בשיעורי תולדות האמנות בתיכון- אמנם שניהם בתוך התקופה הרומנטית (וויליאם) והסוריאליסטית (וארו) אבל שניהם חורגים מאוד וגם חייהם הפרטיים חריגים, על גבול ההזויים. שניהם מזקקים באמצעות המראות העל-טבעיים משהו אנושי ומעורר הזדהות, דרך סיפורים בלתי-אפשריים מתארים לי אמת בלתי-מוסברת.

5. ספרים: סימון וויל \ הכובד והחסד + אתי הילסום \ השמיים שבתוכי

13509844_1234821613227335_262265357_o.jpgשתי נשים- סופרות? פילוסופיות? דתיות? משוגעות? נביאות?

שתי נשים חסרות פחד, נכנסות לשאלות הגדולות ביותר על החיים והאנושות בזמן הנורא של מלחמת העולם השניה והנאציזם. הן חקרו את הסבל והגיעו לתהליך של התעלות רוחנית ומציאה מחדש של אלוהים. הן הגיעו לאמיתות שנתנו משמעות והתבוננות רגישה ומלאת חמלה לכל המתרחש: והצליחו כיהודיות לראות לפניהן את המשמעות האוניברסלית ולא רק היהודית.

a2820124483_10.jpg* "הכובד והחסד" הינו קובץ הגיגים פרטיים בהם וויל מפזרת את חכמתה דרך מושגים חדשים שלה, ודרך אמונה קיצונית שאינה דת קיימת, ויש בה שילוב של נצרות קתולית, בודהיזם, יהדות ובעניי גם מימד של אתאיזם רוחני: אמונה בחוסרו של אלוהים, ובעצם מוצאו בעולם האידאי דבר ממשי לחיות לאורו. סימון מתה בגיל 33 לאחר שסירבה לאכול, והקטעים נערכו בדיעבד מתוך כתביה המפוזרים. בהוצאה העברית, אגב, ציור השער של וויליאם בלייק.

* "השמיים שבתוכי" הוא היומן האחרון של אתי הילסום, 'הנערה שלמדה לכרוע על ברכיה'- יומן מעורר הזדהות וגם פליאה, כאשר בסופו היא מחליטה למרות אפשרותה לברוח, להכנס לגטו ולהיות 'הלב הפועם של המחנה'. רומן רווי פילוסופיה של היום-יום שהתחיל כמעורר הזדהות אך נדמה עם התפתחות העלילה כהזיה מוחלטת, מעוררת השראה וערעור קשה.

שני הספרים האלו היו בשבילי שינוי סדרי עולם פנימי מטורף, ולקרוא אותם עשה לי ולחבריי טוויסט גדול בנשמה.


6.הרצאה: "תקשורת מקרבת" (תקשורת לא אלימה)

המשך ישיר מעשי לתוכן הספרים שפירסמתי אתמול:

מארשל רוזנברג, מייסד הגישה "תקשורת מקרבת", אינו דתי בשום צורה גלויה אבל בנה תורה שהפכה לדת קטנה שתופסת תאוצה, וגם בשבילי האמת שזיקק היא מעין לוחות הברית שבאים מבפנים: או במילים של השיטה- מארשל בנה אסטרטגיה שמתאימה לי. הוא בנה פרשנות בהירה וחדה על הבסיס המהותי של הרצון האנושי ביחסים בין בני אדם וכלים כיצד לתקשר דרכם עם אחרים ועם עצמינו. במחצית השנת שירות נתקלתי בהרצאה הארוכה שלו והרגשתי כמו חווה שגילתה את היותה עירומה. אני חושבת שמה שאני לוקחת מהגישה הזו משנה את היחסים שלי עם עצמי ועם סובביי כל יום, ובסופ"ש החודש הייתי גם בסדנה ראשונה בנושא ואני ממליצה במיוחד ומרגישה שזה דבר בסיסי שכל אדם כדאי שיהיה לו וכדאי שלנו יהיה את זה למען תרבות של בחירה ושל אהבה.

בימים האחרונים לאחר הסדנה אני מודהמת לגלות שוב שהאמונות שלי אינן מבוססות הוכחה: שבאותה מידה ניתן לא להתבונן כך, ושאני בוחרת בהן למרות שלא נותנות שום נחת: אבל עצם התשובה שבהן וההכרה שהן האמת שהכי קרובה אלי כרגע, נותנת נחת מסויימת. ולמרות שזו אמונה-אמת כואבת להכלה, אני מוקירה עליה.

ונקודה נוספת: אני חושבת שיש גם לדת הזו 'פנאטיות' אפשרית משלה, כאשר השימוש במילים ובניסוחים של תקשורת מקרבת מתעצמים ותוחמים את הכוונה המופשטת יותר. לא משנה כמה תורה תהא נהדרת, תמיד עצם היותה תורה מובנית מאפשרת גם עיוות וקידוש סמליה עד כדי היעלמות הגרעין (כך קורה לכל דת אפשרית).



7. משהו שלי: סיפור קצר בבלוג הזה (כן..): שיחות מעניינות עם בחירות הרות-גורל

לקראת סיום, יצירה אישית: אם כי היא תוצר משותף, כי התגלתה מתוך שיחה אמיתית. זה מעין סיפור-מחזה, בו הדמויות השונות מגלות את עצמיותן וחוסר-עצמיותם, את מה שהיה נראה להם על-טבעי והתברר כטבעי. סיפור על הרס עצמי של האנושות את עצמה כחלק מהטבע הנפלא. (ואולי השראה נוספת לסיפור הוא הספר 'ישמעאל' החשוב מאוד)

כתבתי סיפור שעודו מצחיק ומפחיד אותי במקביל, ושבתקוותי יש לו את הפוטנציאל לפתוח גם שיחה טובה.

8. ולסיום: רוצה למות : צוף/זוהר/ענבל 

שיר של ההרכב שלי-שלנו שלא כתבתי בעצמי- אבל עבר דרכי בכל כך הרבה צורות, והיום כבר לגמרי שלי:

זה שיר שכתבו והלחינו צוף וזוהר השותפות והחברות שלי שאני אוהבת כל כך. שיר שיש בו רצון לבלתי-אפשרי ("למות אל תוך הפער", לא מוות רגיל אלא כניסה להוויה חדשה ובלתי-אנושית) שמתוך המפגש גם הפך לדיאלוג-שיר סוער ונוגע וגם מנחם. השיר הזה הוא האחרון בep הראשון שלנו שיוצא עכשיו ממש בשם "מפגש". אנחנו מופיעות בשבועות הקרובים הרבה לכבודו, ואני מאוד רוצה שהוא יפגש עם אזניים ולבבות חדשים.

עם הep אנחנו מוכרות גם פנזינים עם טקסטים מקדימים-ובעקבות השירים, וגם אוספות חולצות לקראת הדפסתןעם חבריי ב'אמולסיה'.

תודה על ההזדמנות לאיגוד העצמי ולחשיפה בדף של תרבותארט, ומקווה שלקחתם אפילו המלצה אחת כהחלטה להעמיק בה..
אשמח לשוחח על כל מחשבה ושאלה.

יום שני, 11 במרץ 2019

המלצות שירים: לא מרוכזים בעצמם

מאז שהתחלתי לפתח את החשיבה האמנותית שלי, כל פעם שדבר-מה תופס ומעניין אותי אני מייד מנסה להבין בצורה מתומללת מה אני אוהבת בו, מה בו תופס ומעניין אותי. לפעמים זה מעצים את החוויה ומאפשר לי להיות נוכחת ביותר חלקים של היצירה, ופעמים רבות זה לא נותן לי להכנס אליה בצורה תמימה. בתקופה האחרונה אני מקשיבה ככה למוסיקה ולמילים.

עד לפני כמה שנים בעיקר הסתכלתי ככה על אמנות חזותית1. באמת בשלב מסויים זה 'הרס' לי את היכולת להתרגש ולחוות את היצירות באופן ישיר, וייתכן שזו אחת הסיבות שזנחתי אותה ונמשכתי לעולם המוסיקה- בה הרגש ממלא את חלל הבטן ביתר-קלות. בכל-זאת חשוב לי לשמור על המתח בין שני סוגי הנוכחות האלו, הן כקהל והן כיוצרת: גם 'פשוט להרגיש' אבל גם לנתח, לבקר ולאתגר.2

עולם האמנות רחב-אין-סופי, ויש בו מקום למניעים ומטרות שונות. אני בכל-זאת רוצה להעלות על הבמה הקטנה שלי, כאן, זכות לכמה שירים שבעניי מצליחים לעמוד באתגר שרבים לא מקיימים בתקופתינו- לכתוב שירים שיש בהם פן אישי אבל גם חברתי, אבל גם פואטי ואולי גם בעל מסר פתוח לפרשנות.

במכוון, אני רוצה להציג אמנים פעילים צעירים, גם כדי לספר משהו על הדור הזה, (וגם כי חברים ואהובים.)
זיעזע והבהיר את מחשבותיי פוסט של אלי אשד שניתח בגסות את השינוי שעברה שירת הדור3 (באשמת נתן זך):

"זך צמצם את מטרותיה האידיאיות של השירה, ואחרים המשיכו את מלאכת הצמצום, עד שלא נותרו עוד מטרות כאלה כלל. השירה העברית כיום אינה מייצגת, וגם לא יכולה לייצג מטרות לאומיות, קולקטיביות, ציבוריות או חברתיות. (...) משוררי ההווה מייצגים רק את זהותם ואת מצוקותיהם הפרטיות, ולא דבר מעבר להם."
אני מאוד אוהבת, יוצרת וזקוקה דווקא לסוג השירה שמועמדת לדין אצל אשד, אבל מסכימה שזהו תפקיד-אמן מצומצם, מסוגר ואפילו מרוקן. כלל האמנים שאציג בהחלט קודם-כל עונים לדפוס שמתאר אשד- אך בין אלה שוכנות אצלם גם יצירות שמצליחות לענות על כלל הקריטריונים שציינתי לעיל, ויצירות מסוג זה זוכות בעניי ב'כל הקופה': גם באות מהלב ומממשות ואהבה וכייף ופורקן, וגם מעלות לאור תכנים פוליטיים ותרבותיים ויכולות, איתנו הקהל, לחדש משהו בחברה.

בשני הקטעים הראשונים עדיין במרכז השיר עומדת דמות- ואם כי מוכרחת להיות הזדהות כלשהי איתה, היא אחרת מזהות האמנים- גיל אחר, סביבה אחרת, מניעים אחרים. הדמות הופכת לסמל כלשהו על תופעה, ועדיין נשארת אנושית וקרובה לליבי. הקטע השלישי אינו מתרכז בדמות, וקראתי לו 'מחאה סוריאליסטית'.


"גלישה בסתר והכל בסדר
ועוד עץ נופל בחדר
לא לימדו אותי בבית הספר
שהאמת יותר יפה"

1. אומרים שיש פופ אחר

מינוס אפס - הם אביב שירקי ויובל מעיין - מייצרים אלטרנטיבה מדהימה למוסיקת פופ. עכשיו כשנערים יגידו לי על מה שהם שומעים, "כן, זה חרא תכנים, אבל עונה לי על המון צרכים- מרומם, קליט ומרקיד." (במילים אחרות הם אומרים את זה), אוכל לענות להם- בסדר, אז, תקשיב לזה!
'סינדרלה' הוא מסוג השירים שהייתי רוצה לבנות מהם מתודה חינוכית כשאני מדריכה בתנועת-הנוער 'תרבות', ובכל-זאת אני גם מזמזמת אותם בראש ונהנית מהם בעצמי. זה שילוב לא מובן מאליו.

השיר מאפשר מהפיכה תרבותית: יש לנו עניים, יש לנו לב, יש לנו אפשרות-חיים חדשה: האמת יותר יפה מפורנו. אבל לא מפורטת מהי, צריך לחפש, לחשוב, לנסות.
אני אוהבת שיובל כותב בהזדהות חסרת שיפוט על חווית הגלישה בסתר, ומוסיף: "לפעמים קשה עם אנשים. הם כל-כך מסובכים.". הבית הקצר הזה נדמה לא קשור וכללי לרגע, אבל בעצם מרכיב את הטקסט ומשלים אותו: האמת היפה דורשת תקשורת, אמון והבנה את האחר, וזה מאמץ כל-כך קשה.

2. הכנה לצה"ל

וואווא שוואוה - הם יואב בן-משה והילה שוורץ - כתבו שלושה שירים בזמן שירותם הצבאי כמחנכים-על מדים שאחראיים על הכנה לצה"ל.


השורה הפותחת "ילד שרוצה להיות אגוז" מעוררת אותי במיוחד, בעיקר כי בעוד שאני חוויתי את הליווי ל'יום בעקבות לוחמים' בניתוק-רגשי וציניות מיואשת, השניים לקחו אותי למבט שמשלב חיוך, כאב וחמלה כלפי המציאות. כמה כייף שדימויים מאפשרים להביט מחדש על אותם העניינים. פתאום הנער הדפוק הוא ילד, פתאום הרוע והטמטום והניכור הם רק אגוז שיש בו גם תום וטעם. פתאום זה סיפור, אגדה כמעט.

"המהפיכה החלה- מלחמה היא שלום.
שטיפת המוח הסתיימה" - יואב משתמש ברפרנס מהספר '1984' של ג'ורג' ארוול ביחס לשטיפת המוח של התכנית הגרנדיוזית-ארצית של הכנה לצה"ל מהסוג המליטריסטי והשיווקי ביותר, אשר מלהטטת בגאווה בין שני המסרים הסותרים- הגיוס כהקרבה וכאחריות מדינית, והגיוס כשוק עבודות חופשי שיענה לך על כל תשוקותיך וצרכיך.

"ילדים מגומגמים
רוצים להוכיח
מרוכזים בעצמם
מבולבלים, מגומגמים"


3. מחאה סוריאליסטית



איפשהו - הם אלעד מאירי, איתמר קציר ודניאל אשכנזי - מכניסים אותי בשיר לכו לאווירת הפגנה מופשטת, מהסוג אותה אני הכי מחפשת. הריי כל העוולות קשורות, וכל-כך מעצבן שכל פעם מתעסקים ומפגינים על עניין אחד שמוטל עליו זרקור של 'צו השעה', בזמן כשהמחדל החברתי-פוליטי כל-כך רחב יותר, סבוך, בלתי-נתפס.

צילום שצילמתי בחדר האוכל בבסיס תלה"ש
ובכל-זאת זו לא צעקה קוסמופוליטית בלבד. זו ישראל. כפי שאומר איתמר בראיון ישן: "יש תקווה אם אתה לא הולך בעיניים עצומות". אין בשיר אימרה חותכת על מה לעשות, וכיצד לפתור, אלא שמפעילה את האנרגיה הדרושה והצעקה הדרושה כדי פשוט לצאת, לקוות.

משהו בכתיבה של החבורה הזו גם גורמת מאוד לבחון משפטים מחדש. לדוגמא - 'לכרות יד של עץ זית'- כל מילה שנוספת משנה את הקודמת וכשהן באות לאט-לאט, במקצב הלא-דיבורי, אני נכנסת פנימה: נבהלת מהכריתה, רוצה שהיד תיתן לי יד, פתאום היא עץ, ואני נותרת מבולבלת אבל עם ידיים מושטות, והיונה, שבהתחלה סתם הייתה מסוג היונים שהזקנים מהבית הקודם האכילו בלחם יבש, פתאום הייתה עם פוטנציאל להיות יונת-שלום, אבל ברחה, ואני צריכה להמשיך ללכת. בקצב מהיר אך בקיטועים חדים וברורים ומפתיעים המוסיקה מבקשת את העשייה האידאית ומהר- ובמקביל מאתגרת קשב, חוסר דוגמטיות ותשומת-לב למתרחש.



הערות:
1. מבקר את זה יפה ס. יזהרו כבר מזמן
2.השראה שלי להתבוננות עומק נוכחת באמנות, שמשלבת חשיבה ורגש- היא מרית בן-ישראל.
3. מעניין להתבונן על ויכוח שקיים היום בין שני גליונות השירה התל-אביביים "הבא-להבא" ו"מעיין". שניהם דווקא כן בעלי קונטקסטים פוליטיים בחלקם, אבל קראתי באיזה גליון של 'הבא להבא' שאם מירי רגב שופטת שירה בצורה של 'אני לא מסכימה עם המסר ולכן יוצאת מהאולם' אז היא יכולה ללכת לחבורה של אלי אשד או ללכת לגליון מעיין. הבא-להבא מרבים להתשמש במילה 'יקום' ונוטים לשירים אקזינטנציאליסטים במהותם, לעומת מעיין שכמעט כל שיר מתעסק באיזה עוול בישראל, אם הוא לא על רומן.