יום שני, 11 במרץ 2019

המלצות שירים: לא מרוכזים בעצמם

מאז שהתחלתי לפתח את החשיבה האמנותית שלי, כל פעם שדבר-מה תופס ומעניין אותי אני מייד מנסה להבין בצורה מתומללת מה אני אוהבת בו, מה בו תופס ומעניין אותי. לפעמים זה מעצים את החוויה ומאפשר לי להיות נוכחת ביותר חלקים של היצירה, ופעמים רבות זה לא נותן לי להכנס אליה בצורה תמימה. בתקופה האחרונה אני מקשיבה ככה למוסיקה ולמילים.

עד לפני כמה שנים בעיקר הסתכלתי ככה על אמנות חזותית1. באמת בשלב מסויים זה 'הרס' לי את היכולת להתרגש ולחוות את היצירות באופן ישיר, וייתכן שזו אחת הסיבות שזנחתי אותה ונמשכתי לעולם המוסיקה- בה הרגש ממלא את חלל הבטן ביתר-קלות. בכל-זאת חשוב לי לשמור על המתח בין שני סוגי הנוכחות האלו, הן כקהל והן כיוצרת: גם 'פשוט להרגיש' אבל גם לנתח, לבקר ולאתגר.2

עולם האמנות רחב-אין-סופי, ויש בו מקום למניעים ומטרות שונות. אני בכל-זאת רוצה להעלות על הבמה הקטנה שלי, כאן, זכות לכמה שירים שבעניי מצליחים לעמוד באתגר שרבים לא מקיימים בתקופתינו- לכתוב שירים שיש בהם פן אישי אבל גם חברתי, אבל גם פואטי ואולי גם בעל מסר פתוח לפרשנות.

במכוון, אני רוצה להציג אמנים פעילים צעירים, גם כדי לספר משהו על הדור הזה, (וגם כי חברים ואהובים.)
זיעזע והבהיר את מחשבותיי פוסט של אלי אשד שניתח בגסות את השינוי שעברה שירת הדור3 (באשמת נתן זך):

"זך צמצם את מטרותיה האידיאיות של השירה, ואחרים המשיכו את מלאכת הצמצום, עד שלא נותרו עוד מטרות כאלה כלל. השירה העברית כיום אינה מייצגת, וגם לא יכולה לייצג מטרות לאומיות, קולקטיביות, ציבוריות או חברתיות. (...) משוררי ההווה מייצגים רק את זהותם ואת מצוקותיהם הפרטיות, ולא דבר מעבר להם."
אני מאוד אוהבת, יוצרת וזקוקה דווקא לסוג השירה שמועמדת לדין אצל אשד, אבל מסכימה שזהו תפקיד-אמן מצומצם, מסוגר ואפילו מרוקן. כלל האמנים שאציג בהחלט קודם-כל עונים לדפוס שמתאר אשד- אך בין אלה שוכנות אצלם גם יצירות שמצליחות לענות על כלל הקריטריונים שציינתי לעיל, ויצירות מסוג זה זוכות בעניי ב'כל הקופה': גם באות מהלב ומממשות ואהבה וכייף ופורקן, וגם מעלות לאור תכנים פוליטיים ותרבותיים ויכולות, איתנו הקהל, לחדש משהו בחברה.

בשני הקטעים הראשונים עדיין במרכז השיר עומדת דמות- ואם כי מוכרחת להיות הזדהות כלשהי איתה, היא אחרת מזהות האמנים- גיל אחר, סביבה אחרת, מניעים אחרים. הדמות הופכת לסמל כלשהו על תופעה, ועדיין נשארת אנושית וקרובה לליבי. הקטע השלישי אינו מתרכז בדמות, וקראתי לו 'מחאה סוריאליסטית'.


"גלישה בסתר והכל בסדר
ועוד עץ נופל בחדר
לא לימדו אותי בבית הספר
שהאמת יותר יפה"

1. אומרים שיש פופ אחר

מינוס אפס - הם אביב שירקי ויובל מעיין - מייצרים אלטרנטיבה מדהימה למוסיקת פופ. עכשיו כשנערים יגידו לי על מה שהם שומעים, "כן, זה חרא תכנים, אבל עונה לי על המון צרכים- מרומם, קליט ומרקיד." (במילים אחרות הם אומרים את זה), אוכל לענות להם- בסדר, אז, תקשיב לזה!
'סינדרלה' הוא מסוג השירים שהייתי רוצה לבנות מהם מתודה חינוכית כשאני מדריכה בתנועת-הנוער 'תרבות', ובכל-זאת אני גם מזמזמת אותם בראש ונהנית מהם בעצמי. זה שילוב לא מובן מאליו.

השיר מאפשר מהפיכה תרבותית: יש לנו עניים, יש לנו לב, יש לנו אפשרות-חיים חדשה: האמת יותר יפה מפורנו. אבל לא מפורטת מהי, צריך לחפש, לחשוב, לנסות.
אני אוהבת שיובל כותב בהזדהות חסרת שיפוט על חווית הגלישה בסתר, ומוסיף: "לפעמים קשה עם אנשים. הם כל-כך מסובכים.". הבית הקצר הזה נדמה לא קשור וכללי לרגע, אבל בעצם מרכיב את הטקסט ומשלים אותו: האמת היפה דורשת תקשורת, אמון והבנה את האחר, וזה מאמץ כל-כך קשה.

2. הכנה לצה"ל

וואווא שוואוה - הם יואב בן-משה והילה שוורץ - כתבו שלושה שירים בזמן שירותם הצבאי כמחנכים-על מדים שאחראיים על הכנה לצה"ל.


השורה הפותחת "ילד שרוצה להיות אגוז" מעוררת אותי במיוחד, בעיקר כי בעוד שאני חוויתי את הליווי ל'יום בעקבות לוחמים' בניתוק-רגשי וציניות מיואשת, השניים לקחו אותי למבט שמשלב חיוך, כאב וחמלה כלפי המציאות. כמה כייף שדימויים מאפשרים להביט מחדש על אותם העניינים. פתאום הנער הדפוק הוא ילד, פתאום הרוע והטמטום והניכור הם רק אגוז שיש בו גם תום וטעם. פתאום זה סיפור, אגדה כמעט.

"המהפיכה החלה- מלחמה היא שלום.
שטיפת המוח הסתיימה" - יואב משתמש ברפרנס מהספר '1984' של ג'ורג' ארוול ביחס לשטיפת המוח של התכנית הגרנדיוזית-ארצית של הכנה לצה"ל מהסוג המליטריסטי והשיווקי ביותר, אשר מלהטטת בגאווה בין שני המסרים הסותרים- הגיוס כהקרבה וכאחריות מדינית, והגיוס כשוק עבודות חופשי שיענה לך על כל תשוקותיך וצרכיך.

"ילדים מגומגמים
רוצים להוכיח
מרוכזים בעצמם
מבולבלים, מגומגמים"


3. מחאה סוריאליסטית



איפשהו - הם אלעד מאירי, איתמר קציר ודניאל אשכנזי - מכניסים אותי בשיר לכו לאווירת הפגנה מופשטת, מהסוג אותה אני הכי מחפשת. הריי כל העוולות קשורות, וכל-כך מעצבן שכל פעם מתעסקים ומפגינים על עניין אחד שמוטל עליו זרקור של 'צו השעה', בזמן כשהמחדל החברתי-פוליטי כל-כך רחב יותר, סבוך, בלתי-נתפס.

צילום שצילמתי בחדר האוכל בבסיס תלה"ש
ובכל-זאת זו לא צעקה קוסמופוליטית בלבד. זו ישראל. כפי שאומר איתמר בראיון ישן: "יש תקווה אם אתה לא הולך בעיניים עצומות". אין בשיר אימרה חותכת על מה לעשות, וכיצד לפתור, אלא שמפעילה את האנרגיה הדרושה והצעקה הדרושה כדי פשוט לצאת, לקוות.

משהו בכתיבה של החבורה הזו גם גורמת מאוד לבחון משפטים מחדש. לדוגמא - 'לכרות יד של עץ זית'- כל מילה שנוספת משנה את הקודמת וכשהן באות לאט-לאט, במקצב הלא-דיבורי, אני נכנסת פנימה: נבהלת מהכריתה, רוצה שהיד תיתן לי יד, פתאום היא עץ, ואני נותרת מבולבלת אבל עם ידיים מושטות, והיונה, שבהתחלה סתם הייתה מסוג היונים שהזקנים מהבית הקודם האכילו בלחם יבש, פתאום הייתה עם פוטנציאל להיות יונת-שלום, אבל ברחה, ואני צריכה להמשיך ללכת. בקצב מהיר אך בקיטועים חדים וברורים ומפתיעים המוסיקה מבקשת את העשייה האידאית ומהר- ובמקביל מאתגרת קשב, חוסר דוגמטיות ותשומת-לב למתרחש.



הערות:
1. מבקר את זה יפה ס. יזהרו כבר מזמן
2.השראה שלי להתבוננות עומק נוכחת באמנות, שמשלבת חשיבה ורגש- היא מרית בן-ישראל.
3. מעניין להתבונן על ויכוח שקיים היום בין שני גליונות השירה התל-אביביים "הבא-להבא" ו"מעיין". שניהם דווקא כן בעלי קונטקסטים פוליטיים בחלקם, אבל קראתי באיזה גליון של 'הבא להבא' שאם מירי רגב שופטת שירה בצורה של 'אני לא מסכימה עם המסר ולכן יוצאת מהאולם' אז היא יכולה ללכת לחבורה של אלי אשד או ללכת לגליון מעיין. הבא-להבא מרבים להתשמש במילה 'יקום' ונוטים לשירים אקזינטנציאליסטים במהותם, לעומת מעיין שכמעט כל שיר מתעסק באיזה עוול בישראל, אם הוא לא על רומן.