יום ראשון, 14 בינואר 2018

רף קאט על הרף שלי לטוב

יש סופה מעל,
הר געש שניצוצותיו מגיעים ופוגעים
מחלה פוגענית עם ריח זוועה של דיבוק
רודפים אחרי אחי הקטן שדים
ויש נשים מוכות ואלמנות-עריריות

אך אני, בצעירותי
נלחמת בבכיינות ואגרסיביות ילדותית על בובה אחת יפה ונעימה
לא משחררת היאחזות
מחזיקה בבלתי-מושג
מותחת את הזרוע
ימינה, שמאלה, נהדפת, מושכת
לא יודעת את טיבה של הבובה
אין זה רלוונטי למאבק

זו רק אני שמושכת מצד לצד
מעמידה פני סובלת
שנשתכנע ונוותר לי
לעשות מה-בא
כקדושה-שכבר-התענתה
האחר יתחשב בי!

הייתי רוצה להיות מעל ה"מה ששנוא עליך על תעשה לחברך": לעתים אני לא שונאת דברים שנעשים לי ולאחרים הדבר כן מפריע: נניח, לספר עליי דבר-מה אישי מול חבר אחר או לאכול מכל המקרר שלי אלו דברים שאיני חשה פגע מהם, אבל אחרים כן ועליי לא לעשות לחבריי מה ששנוא עליהם.

גם המשפט "ואהבת לרעך כמוך" לא מדייק את דרישתי מעצמי. לעתים איני אוהבת את עצמי מספיק ומעדיפה לפגוע בעצמי לטובת אחרים או לטובת סיפוק-ארעי. איני רוצה בזאת, אבל גם כשאני כן במקום הזה, ואני מכירה בו, חשוב לי לאהוב ולרצות את הטוב לזולת ובטח שלרעיי, שאיתם הכי קל לי להתייחס כמו אל עצמי.

אם כך, כמה לאהוב את האחר? וכמה לאהוב את עצמי? לעתים גם רעיי אינם אוהבים את עצמם דיו, או עושים משהו שאני בטוחה שבטווח הארוך יזיק להם. ואני שמה לב שהם, לדוגמא, מבטלים את עצמם ואת תשוקותיהם בשבילי. מה זאת-אומרת בשבילי?

לפעמים אני חושדת בעצמי שאולי בכלל איני רוצה להטיב עם אנשים, ובעצם רק חשוב לי הדימוי-העצמי הקדוש, שעושה לי "הרגשה טובה" באגו. או שאילולא הייתי מרגישה שזה יסב לי סבל אישי, הייתי פוגעת באחרים בלי להניד עףעף. אבל אני מרגישה אשמה כה גדולה, ושנאה עצמית, שאיני מסוגלת. אני חושבת שאולי מרוב הלקאה עצמית שמזכירה לי את האופן בו אני מתארת שאדם דתי ממש הדוק חושב שהוא צריך לסבול כדיי להגיע למקום גבוה, אני לא מסוגלת לאהוב בחופשיות. מעורבבת לי באהבה אידיאלים שאני מתייחסת אליהם כמו אל משימה לעבוד אותה. ואני עובדת דרך מכות, ואז נעשית אטומה לחלוטין.

אריך פרום, מארשל רוזנברג, אופק און-בר, סימון וויל, ובטח גם אנשים שהייתי קרובה אליהם יותר, הופכים למורים מהסוג המפליק-על-העור-עם-כל-טעות. הצו שמורה עליי 'לדאוג ולקחת אחריות על האדם מולי' פשוט כדיי לעמוד ברף-עליונות-מוסרית המדומיין שלי, או 'לאהוב בצורה הכי-שלמה-ונקייה-מ'.. מאגו? אני באמת שואפת להיות חסרת אגו? שטויות! אני יודעת שזה לא נכון או אפשרי. כבר מזמן סלחתי לעצמי על זה, לא?

אבל אני בעלת תשוקה לדאוג לאחר גם כי אני סובלת לראות אדם אחר נמצא בכאב, בעיקר כשמדובר באדם טוב-לב שמשתדל לא לפגוע בזולת, בעיקר אם הוא גם אדם שמבטא רגשות וחוסר-בטחון. או ערירי וחסר-כוח. וזה לא משנה בכלל אם הוא פגע באחר, אפילו אם בפועל הוא לא רגיש לזולת. מאוד עצוב לי כשאחרים סובלים. אפילו בסרט "התפוז המכני" אני ואחי ריחמנו על הדמות הראשית חסרת כל האמפטיה.

אבל לפעמים אני גם מתמלאת זעם על אנשים כאובים וסובלים. בעיקר כשזה "תלוי בהם". אנשים חלשים שפוגעים בעצמם וסובלים נפשית ושלא יוצאים מהמעגל של עצמם. בטח כי אני מזדהה. בטח כי אני רוצה כבר שיהיה להם טוב ויודעת שניסיון עזרה הם מתכון לבור בשבילי. בטח כי אני מכירה על בשרי כמה זה פוגע באחרים. אז זעם במקום צער.

לאהוב את החולשות והסתירות בלי לרצות אותם, פן יתקבעו, מרגיש כמו סתירה. כמו לאהוב לצפות בפצעים מתאחים. כשהם כמעט ונסגרים, מרוב "אהבה" אני לא מתאפקת ופותחת אותם שנית. שוב! שוב! שוב!

קשה לי להבין מהי אהבה. אני יודעת להצביע על (1) הערכה רציונלית, על (2) התמוגגות א-רציונלית, על (3) כמיהה לקירבה מתוך ניסיון חיובי, ועל (4) כמיהה א-ניסיונית מתוך דמיונות ורושם חיצוני. אני יודעת מה זה (5) לזהות שמישהו יכול לענות לי על צרכים פנימיים שלי לתמיכה, איתגור, למידה, הנכחה, הקשבה, עידוד: יחד או חלקם. אני יודעת מהי אמפטיה או אכפתיות, ואיני בטוחה מה ההבדל. גם (6.1) כזו שבאה בקלות וגם (6.2) כזו שבאה משיכנוע ומאמץ, כך גם (7) התעניינות או סקרנות על חייו של אחר. אני יודעת שהחלטתי שכל בני-האדם ראויים לאושר, ולכן אני מבקשת את טובם של רבים כל עוד הם לא פוגעים בזולתם. לעתים הבקשה הזו גורמת לי קושי וטשטוש, כי אני מבקשת גם את טובם של אלו שאני חשה כלפיהם אדישות ואפילו שנאה ופחד.

רגשית נטו, יש בי רצון שמרגיש כמעט כמו תאווה שיהיה לאנשים מסויימים טוב. זה רצון חזק שאני לא מתאמצת למענו, ורגשית נטו זה נדמה גם שיותר חשוב לי שיהיה להם טוב ביחס לרצון שלאחרים יהיה טוב.




יום חמישי, 4 בינואר 2018

חזון שלי בנוגע לעצמי כחלק מהטבע שבפנים ושסביבי

כשיש אוכל סביבי, אני שמחה ורואה בו עוד אפשרות שאני יכולה לבחור בה אם רק ארצה. אני נינוחה ובטוחה בכך שאגיע לשובע ויהיה לי כל מה שאני צריכה. אני רוצה לקבל מזונות שייטיבו עם גופי – אני אוכלת אוכל בריא מתיי ובכמות שאני רעבה לה, בלי קשר לזמינות. אני יודעת שגם אם ארעב זה בסדר ומעדיפה זאת על לאכול ולמלא את הבטן בלי להרגיש אותה באמת. אמיצה אל מול סכנות ההישרדות ומאמינה בעצמי שאני אדע לגבור על אתגרים וכאבים. אני אוכלת, או לוקחת, או עושה דברים- לא כדיי לא לפספס אותם, אלא מתוך רצון אליהם שלא פוחד, משמע- מכיל, את הריק\מחסור שיהיה לי בלעדיהם.

אני יודעת להבדיל בין צלילים, השמיעה שלי אינטואיטיבית ואני לא זקוקה להשתמש במספרים כדיי להבדיל בין צלילים שונים. אני מרגישה מוסיקה. הגוף שלי עירני. הוא מוצא מקום ומרגיש בנוח לרקוד בלי דימויים של כיצד נראה ריקוד מוצלח ויפה, כמו כך גם הבעות הפנים שלי והדיבור שלי. אני מדברת כדיי לבטא את עצמי, ולא כדי להישמע בצורה כזו או אחרת. אני בת 20 וחצי, ואין לעובדה שיש לי ידע על המדידה הכמותית הזו של שנים כול משמעות. יש משמעות לניסיון חיי ולחוסן וצעירות הגוף והתודעה שלי, והיא איכותית. אני חיה בתחושת שחרור. אני מלאת יצר חיים ואני יותר ויותר סומכת על הנטיות בחירה והבנה שלי- לא יש לי חוש פנימי קוסמי אלא כי אני צוברת ניסיון חיים, לומדת ומעבדת את חוויותיי לכדי תובנות- לאו דווקא תובנות מילוליות. אני כן מחליטה באמצעות מילים ולוגיקה ומסקנות ומידע, אבל הגוף שלי מחובר לזה ואני חשה שלמות עם הבחירות והמעשים שלי.

אני יודעת לעשות כל מני דברים כמו: למחזר נייר, קומפוסט, לתקן כל מני דברים דברים שהנדי-מנ'ס יודעים לעשות, לתפור ברמה פשוטה, לחבוש פצע, להכין תרופות מצמחים, להכין ותחזק מדורה מדהימה.. כל מני דברים כאלה שמאפשרים עצמאות גדולה. אני מבדילה בין סוגי נשימה שלי ובין סוגי קול שאני משמיעה והשליטה שלי עליהם מתפתחת מעצם ההקשבה. אני שמה לב מתיי אני עושה על עצמי מניפולציה ומתיי רגש שלי הוא טהור, ואני מבינה מה זה אומר. אני לא מנסה להפעיל אנשים לעשות דברים, ולא מרגישה בכך צורך, ואני שמה לב אם עשיתי זאת. אני גאה בי, גאה על התכונות הטובות ועל הכישורים שפיתחתי ועל התהליך שאני עוברת ועל התוצרים שאני יוצרת. אני אוהבת להנכיח את מי שאני- אבל גם יודעת לחשה את עצמי כחלק מההרכב העולם, ולא שהעולם סובב סביבי.

יש לי ידיעה יותר בהירה על תפקידי בעולם ועם קבלה על גבולותיי- אני אוהבת את הגבולות של החיה שאני, ומבינה איך להתנהל איתן. לדוגמא, גבולות תפיסה, גבולות רגש, גבולות רצון.
אני יודעת את קטנותי וגדולתי ביחס ליכולת ההשפעה שלי, וזה גורם לי ענווה ודווקא מחזק את המוטיבציה שלי לחיות כחלק פעיל ויוצר בסביבה, אני גם יודעת שאני יכולה להיעלם ושהחיים ימשיכו בלעדיי, אני גם יודעת שאני עובדת ונותנת למרות שבאותה מידה זה יכל להיעשות ע"י אחר. נניח: מה זה חשוב שזו אני שקוטפת את הגזרים במשק ולא סתם עובד אחר שאפשר להחליף אותי בו? מה זה חשוב שאני מעניקה הקשבה אם באותה מידה האדם מולי היה מסופק גם מהקשבה של מישהו אחר?- המחשבות האלו לא עוברות לי בראש, אני נותנת משמעות לחיי מעצם רצוני לחיות ולהעניק את חלקי שהינו בעל משמעות שוות-ערך לתרומת שאר הבריות. זה גורם לי להיות פחות תחרותית, ואז אני מחליטה להכנס ל'תחרותיות' כמשחק מהנה ובטוח מכל פגע. אני מרגישה הרבה יותר השראה והערכה מקנאה.

אני יודעת שהעולם רווי אסונות ומוות ושזה לא דבר להלחם בו כאילו העולם צריך להיות דבר סטטי וחסר-מכשולים. יש לי בכל-זאת רצון לשפר דברים בחיים, ולדאוג לזולת: אני יודעת על אילו דברים אני כן רוצה להלחם ולכאוב. אני מאזנת כל הזמן ונמצאת בהרמוניה בין האני הישיר לסביבה, יודעת להבדיל בין אנוכיות שאני רוצה בה לבין כזו שאני לא. אני דואגת לדורות העתיד. אני מאזנת בין רצוני ליצור "אוטופיה" לבין רצוני להתייחס לקשיים ולצרכים הנוכחים בהווה, כאילו בין פרגמטיזם לשורשיות. אני מרגישה אשמה אבל בוחרת לבחור לאיזו לתת יחס רציני, נותנת לה להיות אמצעי להתגברות-עצמית ולא להלקאה-עצמית.

יש לי תקופות שונות, מצבי-רוח שונים וכו' ואני עפה ושוחה לתוכם אבל גם יש בי משהו יציב שמביט על האני השלמה וזוכר איכשהו את המורכבות הזו, את הTOTAL של עצמיותי. לא שאני רגועה כל הזמן, אבל אני בנוכחות עם רגשות שונים ואני לא נלחצת מהם. יש יותר רגעים של ידיעה ומוכנות לאתגר מאשר של לחץ, והגוף שלי נרפא. רפוי. חסון. אני שמה לב כשמשהו מתחיל לכאוב לי ואני מזהה למה הוא כואב לי, ומה אני צריכה לעשות בשביל שיפסיק. אני מבדילה בין כאב בטן כזה או אחר ומה משמעותו. אני יודעת למה אני מרגישה דברים כי אני מכירה את עצמי. אני יודעת לשלוט בוסת שלי, שאינה כואבת, ואני יודעת לשים לב מתיי אני בפוריות נטו מתשומת לב נקיה שלי על הגוף שלי. הגוף שלי מצוין מעצם היותו חי ואני לא נגעלת או מובכת משום דבר, או יותר נכון- לפחות לא בצורה עמוקה שגורמת לי בחילה או רתיעה.

אני יודעת מתיי אני רוצה ומתי אני מוכנה לשכב עם מישהו, ומתיי לגעת יותר או פחות, ומתיי לא מתאים לי, ואני שמה לב מתיי האדם שאיתי לא מחובר, לא קשוב, לא מרוצה. אני זוכרת מה אכיל בטבע ומה לא. אני יודעת בערך מה הזמן ביום מבחינה יחסית- יש לי מדד פנימי של כמה זמן כל דבר לוקח, וכמה זמן עוד נשאר ליום כלשהו- ונניח, יודעת לזהות כמה זמן יקח לי להגיע ברגל מנקודה אחת לשנייה כדיי לשים לב האם למהר או לא כדיי לחזור לפני החשיכה. כזה עניין. ותמיד איפה הזריחה ומאיפה באה רוח. אני יודעת יחסית להבדיל על מי לסמוך בחיים ועל מי לא, ובאילו עניינים. אני יודעת לשמור על סודות או אפילו על דברים שהם פשוט אינטימיים, יש בי מקום אליהם ויש בי איפוק ויכולת הבנה את האחר ובעיקר יכולת הבנה על חוסר-הבנתי את האחר. אני לא אעשה מה שמישהו לא רוצה שייעשה לו, גם אם לי זה מרגיש אחרת ואיני מזדהה או מבינה אותו.

יש לי חברויות שצברו משך שגורם להם להיות חברויות עם עומק וחיבור מטורף. אני נמצאת בחוץ הרבה. כשקר לי אני לא מכווצת את הגוף מייד. אני מרגישה טוב במקומות אקולוגיים, יעני מרגישה בהם פינוק וביתיות וניקיון בדיוק כמו שאני מרגישה כרגע בבית מצוחצח וסטרילי. אני מרגישה כשאוכל מסוים מקולקל, וחוש הריח שלי מתפתח. אנשים נוגעים בי הרבה כדיי לתת לי תמיכה. אני פוגשת חיות רבות, מכל מני סוגים, ויש לי תקשורת שונה ומשונה עם החיות השונות. זה בשגרה לראות חיות כמו שזה בשגרה לראות אנשים שאני לא מכירה. אני שותה הרבה מים כי אני באמת מרגישה את עצמי ההמשכית ולא רק את כל הרגעים הארעיים כאילו היו נפרדים. כך גם עם כל בחירה.

בשלב מסוים אני חיה בקהילה שיש לה אחריות משותפת הן על עצמה ככולל והן על משהו חיצוני ממנה, משהו שהיא עושה מעבר להישרדות עצמה- למען אחרים שזקוקים לעזרה או למען דורות העתיד. אני קרובה פיזית למשאבים שמקיימים אותי, ואין משאית\מפעלים\וכו' שבזכותם אני חיה בשפע. אני מצליחה להתרכז למשך זמן רב בדבר מסוים מאוד, במכוונות ומיקוד, בסבלנות ותחושת התחדשות.

(ולסיום, מה מונע ממך לחיות את החזון שלך היום? עם אילו פחדים עליך להתמודד על מנת להגשים את החזון שלך היום? נא לפרט בהתאם ליעדים שציינת.)

יום שבת, 25 בנובמבר 2017

מה שיכול להידבק לנושא כמו כשמחטי אורן נדבקים לבצק מושרה

1

היה ריח של אוכל חם ומוכן מהשירותים הקטנים בסלון וכמעט יצא ממנו סיפור. אם רק היה אפשר לעקוב אחריו רגע, ולהכנס לתוך המטבח של השכנים או אולי המנה כבר בשולחן האוכל, היה אפשר להתבונן בזוג מקרטע בדממה: האחת יומרנית, השני שתקן, ולשניהם אותו כלב קטן ומקפץ. אם המים של השירותים הקטנים בסלון ירדו במערבולת המהירה ותישמע התרועה הקצרה, הם לא יתייחסו, אבל הכלב ירים אזניו ומשהו בו ירטוט בפחד אימתני של חצי שניה פעוטה.

כמעט אפשר לצפות בהם דרך התריסים נוגעים אחד בשני אחרי הארוחה. נזיד תמיד מכביד על הבטן, אז הליטוף רך ועייף, בכל-זאת גם יום עבודה. אחרי כמה זמן היא שולפת סכין ומתחילה להוציא לכלוכים מהציפורניים, כמו משועממת. אבל היא לא משועממת: היא מזמן למדה שכל דבר בעולם הוא חתיכת עניין להתייחס אליו בעומק ובמבט כזה קרוב ומסוקרן, אפילו נניח על אחותה המטומטמת הטיפשה או בתור לאוטובוס. אז היא מוציאה לכלוך מהציפורניים, ומרברבת על כל מה שיכול להידבק לוגית ורגשית לנושא כמו כשמחטי אורן נדבקים לבצק מושרה. היא תגיד דברים כגון: "גם כשברור שהוא הגיע מהמכלול הקיים סביבנו, בצורתו המגובשת הוא נדמה כל-כך אחיד וחדש." או- "יכולתי לשכוח לגמרי שהתוכן הגיע מהבחוץ, שהוא חיבור של המוכר והמצוי." והיא תתכוון לגושי לכלוך הבלתי-מזוהים שהתלכדו לה בין העור לציפורן.

אחר-כך הם היו יוצאים לטיול עם הכלב, אוליי לאנגליה או ספרד. 


2

ומה בנוגע לאישה שאור דולק בחלון דלתה, אולי שכחנו? האישה שהחליטה להסתגר בחדר השירותים הקטן, להתיישב, להשתין, להתפעל מהריחות ומדמיונה ואחר-כך להתלקום, ולהתלצאת? לנגב לא תמיד אהבה. בכל-מקרה התחתונים סופגות את כל הנוזלים שיוצאים באופן קבוע מעצם היותה אישה. והיא הייתה כמעט טטרנית, אך רק כמעט. דווקא בשירותים- ריח תבשילים מעבר לבטון לאפה משתחלים ומענגים.

ברגע שיצאה אל האויר היותר פתוח מאויר החדרון, השילה מעליה את זוג השכנים. האישה מהסלון המקביל היתה למעשה אמצעי להשוואה. הן לא אותה אחת, הן חייבות להיות שונות וייחודיות, הן נפרדות ונבדלות, והכי חשוב: על כל נקודה פגומה או בינונית של ההיא, עכשיו אפשר לאמר: האישה שלנו ממש לא כזו! האישה שלנו כבר למדה מה לא!

ולכן, בעקבות השכנה, החליטה גם היא לנקות ציפורניה- אך מתוך הכמיהה הנרטיבית, שמה את כל הלכלוכים גם יחד בקערה ייעודית ולא לעבר כל רהיט או רצפה שכבר הסכימו לקבל כל שביב בלתי-מזוהה ולחיות עם סתמיותו. אוליי אפילו, זממה לעצמה, בהינתן כמות אדירה של החומר - יתפתח כבר משהו שניתן להגדיר. הצבע בטח יהיה אפור. ואולי אפילו נופתע על המקומות בהם נופתע. היא סגרה את הקערה עם צלחת והניחה אותה על-יד הכניסה לשירותים הקטנים בסלון, ככה שתזכור כל-פעם כשההיא.

3

איש מבוגר כורע וזוחל בפיסת האדמה החוצצת כביש גדול. הוא כורע בתנוחת חתול כפי שנקראה בימי בית-הספר-היסודי, ועליו להצר את גופו כך שלא יגע בפרחים ששתל דווקא משני צדדיו. הורו עליו לכתוש עשבים מהערוגה כולה, וכדיי שיעשה זאת בלי להדרס וללא לדרוס, וללא הפרה של סדר התנועה- הוחלט להקריב את השביל האמצעי של הפרחים. האיש המבוגר זוחל עליהם, ולאחר מכן יבצע זחילה הפוכה וישתול מחדש פרחים חדשים.

בחורף העשבים גדלים מהר יותר, ולכן הרוטינה תחזור לעתים יותר תכופות. פניו של הפועל מקומטות, כמעט כאילו עפרון עבה צייר עד כדיי חרט עליהן, והוא משאיר את שובל הפרחים מכווצים מאחוריו, מתערבבים על נעליו ומכנסיו ויוצרים שקעים קטנים בערוגה. הפרחים הצבעוניים, שמאירים ומשמחים את כלל הנוסעים בתחושה טובה של הרמוניה בין טכנולוגיה ותעשייה לבין פריחה ושגשוג הטבע, הינם דו-חודשיים, משמע יש להחליפם פעם באמצע-החודש ובכל ראש-חודש. בעונות הקיץ ייתכנו שינויים עקב ייבוש.

הערייה איתרה אזרחים הגונים אשר עוברים באופן קבוע בכל כביש בעל הפרדה ומשלמים להם באמצעות הנחה בארנונה תמורת פיקוח מתמיד על ניראותם של הפרחים. אמנם, עליהם גם לחתום טופס סודיות מוחלטת על עיסוק צדדי זה שלהם, כדיי לא לעורר עניין מיותר לא בפקחים ולא בפרחים.

4

וכעת הזמן גם לתהות את מה שלא הוזכר: איפה יושבים ומחכים לזחילה האחורית הפרחים החדשים? ובכן, המעקה הקטן שתוחם את הערוגה. שם. יום אחד, הגיעה האישה בדיוק למקומה בתור של הרמזור האדום כשהיא יושבת ומשמאלה כורע האיש, מרחק מטר וחצי. לפתע, כל-כך רצתה פרח משורת הפרחים אשר עוד אינם שתולים. לכן פתחה את דלת מכוניתה, והושיטה ידה לקחת עציץ פעוט אחד. רק אחד.

איש: עיצרי! פושעת! רמאית! ארורה!
אישה: עזוב אותי! או שאקרא למשטרה!
איש: את פקחית! או לפחות משתפת-פעולה!
אישה: מה-זאת-אומרת?

ברגע ההוא, אצבעותיהם נגעו. הפרח נלקח ממנה, אך לא היה זה עוד משנה כשהביטה בפנים-ציפורניו. הן היו חומות לחלוטין, כאילו נמרח פס של פרנץ' אחיד אבל כהה. היא החלה להתחיל איתו, ולאחר כמה ימים כבר היתה זו שגרה. הם ישבו יחד בסלון, ריח הנזיד הבשים, והיא ניקתה הן לה והן לו, הן לה והן לו.

כאשר תכולת הקערה התמלאה לחלוטין מלכלוכיהם היה זה כבר ברור: כל עוד יש מספיק אדמה טובה, השאר מתאחד עימה בכניעות והערכה. הצמחים צמחו בצורה מוצלחת. ובנתיים, השמש שימשה כעזר וזרמה מעבר לחלון, והבצל הירוק צמח עד כדיי כך שכמה מחוטיו מאסו מהעליה ופשוט התקפלו. 

יום ראשון, 5 בנובמבר 2017

סיפור אהבה לדימוי מתוך איתי תירוש

הכרנו אותך מגשש בין רגלינו, מרחרח ומלקק בצניעות כמו כלב מכבד ומבוית מכאנית. אמרת שאתה רוצה להצטרף לתזוזה שאנחנו נמצאים בה, להשתנות ולהתאמץ וכל מה שצריך. אנחנו, מתפיסת מעמדינו האציל, היינו מתחקרים אותך. היינו שוטרים טובים, סבתות מציקניות ובוסים חמדנים. היינו אנשי-חזון, מחפשי-פתרון, חשדני-אכזבות. זו הייתה בתקופה בה כמעט כל הלך היה מוצדק, כמעט כל התנהגות אנושית, מזוויעה וחריגה ככול שתהיה, היו אומרים: בחברה כמו שלנו, זה מקובל מובן והגיוני. שמתי לך קערת מים על הרצפה.

תלינו עלייך סדינים, מגבות מטבח, תחתונים. הנחת לנו להניח עליך כמעט כל דבר. הנחנו גם אמיתות: חסרונות ובעיות שבך, אך עם זאת: הערמת עלינו. בסתר, הייתי מגוששת בעצמי ומנסה לגלות מאיפה בעצם הגעת. בלשתי בתוך הרכבת הבנויה מקשרים וליפופים מעוטרים זהב, מאזור הדימויים הממלכתי בגווני התודעה שלי (כל האנשים שאני שמה עליהם תווית ירוקה בסלקציה): בחור שקט, אינו מתהדר אם כי בעל אינטליגנציה ברורה, זאת-אומרת, זה ברור שאתה יודע כיצד לחשוב ולקרוא ולעשות הקשרים רחבי-פרספקטיבה כמו שזה ברור שמוחלקת השיער יודעת לעשות לעצמה שעווה ושפם. זה קוהרנטי מעצם האופן בו השפה שלך מושמטת, מהטון דיבור שלך שמסביר איך להגיע למיקום X גם אם בגמגום.

הצטרפתי לריצת השמועה. אתה ניחן בכישרון ללקט את האנשים המוכשרים ביותר, המעודנים ביותר. אתה סופג את עורם ומחמם אגו. התחלתי בעצמי להתקרב, כאילו בנונשלנטיות. מתחתי את גבולות הלו"ז שלי והרשתי לעצמי להקשיב לשקט הארוך בין המילים שביטאת מולי. נרגעתי בתוכן. הענקת לי בטחון רב ובמקביל טשטוש גדול. עם הזמן, התרוממת מקידתך אלינו. השפיפות שלך נעשתה זקופה וגאה. הכלום התפאר. הבלבול ניחם. השתחררת מהמחויבות שאולי חשבת לקחת על עצמך, ונפרדנו בחיוך סתמי. למרות שזו הייתה הקלה, נמתח חוט גומי מפחיד שככל שרחקו צעדינו איים להצליף את המתח המדויק שהפריד אותנו אך מבפנים לא שיחרר. כה רצינו להיות ראויים לך. כה רצינו לצדוק את האמת.

טיפות הזיעה המרעננות של תפקודינו התחילו להתקשות להידבק ולהסריח.

איך לא הבחנו עוד אז שהיה זה אתה המנצח במשחק הזה של איך באמת כדאי לתפקד בעולם? אולי כי התשובה באה בהפוכה: חשבנו שצריך להתאמץ, להפגין נוכחות, לדרוש שינוי מעצמינו ומכול-כולם כאילו אפשר בין-רגע שבטון יתפרק ושג'ונגל יצמח במקומו. כאילו אפשר בין-רגע לביית פרא או להשביח פרי. כולנו יודעים שזה לא אפשרי, אבל מחויבים להאיץ כל שאיפה שלנו לעתיד העולם, כאילו אפשר להשיג את התהליכים המואצים שהחברה נסחפת בהם בשליטה מאסיבית שאינה בידינו. כאילו אפשר להשוות קצב עם תכנוני הבנייה בערים או סחר ייצוא הנשק אם ממש נתאמץ וכאילו ננצל את כל הדקות היומיות שלנו ונפסיק לגמרי ליהנות.

אולי מישהו ישאל יום אחד איך עשינו זאת. לא הייתי יכולה לענות אילולא הייתי בעצמי אזוקה בצינור ההנשמה הזה. אני מצליחה לעשות זאת משום שאיני כבר מסוגלת ליהנות מהנאות. אשמה מגרדת את הסרעפת מאנחת הרווחה המתירה מעשים. ישנו ריק אשר פוער פיו ומאיים לטרוף את כל המוטיבציה ע"י האפרת כל חשק, מטשטש כל טעם לטובת משמעות מוגדרת של רצון שמקבל תוקף ושלמות רק כשהוא לא מגיע מרצון, אלא מחשיבה והסקה.

השמועה עשתה צלילים שהיכולת האמיתית לאהוב מוחזקת בליבך. שכל רצון שלך אמיתי. כל רצון שלך אמיתי. אתה לא עושה משהו כי צריך. נשמטה ממך החובה כשפתחת את מלוא פגיעותך. נשמטה ממך האשמה כשסיפחת פנימה את מגבלותייך. אתה הוא הרשאי לאהוב את החיים.

אולי זו אינה ברירת המחדל של הבגרות, וגם עלינו לשמוט את כל העול הגדול? אתה מרשה לעצמך לפעול אחרת. למרות שגם אנחנו יודעים שהקיום בא לפני המשמעות, פילחנו דרך להתחמק מהויתור הגדול שאולי מחייב ממשמעות העניין.  למה זה כול-פעם קורה לי? כאילו אפשר לכמת אחריות והיא משהו מוצק יותר מרק גישה.

אתה שואל אותי שאלות, כאילו צריך ממני עצה. האם זה רק תכסיס? כל הזמן הזה ידוע שאתה יודע את התימהונות והחוסר-ידיעה. "זה פרדוקס", אתה תוהה מולי, לא מבקש דבר. יושב בחדרך המואר עשר תאורות שונות ומתיימר להיות חלקי, מתיימר להיות סתמי ומבולבל. בשהות הזו אתה יודע טוב ממני מהם חיוכים, מהי אכפתיות, וכיצד לטוות בדיחות נקיות-נקיות.

ישנן קרני-שמש מהסדקים הבלתי-נמנעים. אתה תופס אותם, מאיר את ראשך לכמה רגעים טובים ואתה נראה כל-כך יותר טהור מאיתנו. לעזאזל.


יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

סיפור קצר בעקבות חלום

הגיע לידיי חתול קטן שחור ולימדתי אותו להביע את עצמו. לימדתי אותו עברית והוא היה החתול החכם ביותר שאי פעם גידלתי. הוא היה מדבר כמעט כמוני. כמעט כמו בן-אדם. אהבתי אותו גם על פרוותו הנעימה שליטפה את כף ידי, על הרטיבות העדינה והתמידית על אפו הקטן ועל שהיה כל-כך אחר ממני. זה כמעט בלתי יאמן להיות בקרבה כה אינטימית עם חיה כזאת שונה ולהביט איך העניים עצמן, בנפרד מהצורה או הגודל, מקיימות את אותו מבט בדיוק כשל בני-אנוש.

מבט של בחינה. מבט של סקרנות. מבט של פחד. מבט של בקשה.

יום אחד, בגווני הערב הקודרים יותר, הייתה המולה. אפשר היה לחשוב שזו תהלוכת חיות-מחמד: התהלכו שם כל-כך הרבה עוברי-אורח ובחיקם, מוחזקים כמקופלים יצורים קטנים פחות ויותר. גם אני החזקתי את החתול השחור כשעברו משמאלנו שורת אנשים שבידם גורי חתולים קטנטנים וזהים. כולם הסתכלו אחד על השני. אם היה אפשר לחשב את כמות המבטים של כולנו, הייתי בודקת על איזה מהיצורים הסתכלו יותר סך-הכול-סך-הכול. אני, בכל, מקרה, לא זוכרת את פרצופם של האנשים.

כשחזרנו למקום מבטחים, הפכתי את החוויה למתודת למידה. "איזה רגשות עלו בך?" שאלתי את החתול השחור, "פחד? קינאה? סקרנות? זרות?"

הוא ענה לי: "פחד, קינאה, סקרנות, זרות."

אבל המבט שלו אמר משהו אחר. המבט שלו אמר: אני רגוע.

אני חושבת שפעם היינו מדברים אפילו על פוליטיקה ועל תיאוריות פילוסופיות של מוסר או תורות-הכרה. הוא באמת היה מבריק. מאז שהחתול השחור למד שפה, הוא נעשה מרוצה בהרבה: פעם, כשהיה עוד חתול רגיל, לא הייתי מצליחה באמת להקשיב לו כשביקש להיכנס מפתח הבית כדיי לאכול או לא-לקפוא. אפילו כשהטונים היו גבוהים וחוזרים, צועקים מתחננים ובוכים: הייתי מתייחסת אליהם כאילו היו ציוצי ציפור או רשרושי עלים: רעש רקע של הטבע, לא משהו שבאמת קורא לי.

מכירים את האנשים האלו, שיכולים להשתלב מושלם ולהגיד משפטים כאילו-מתאימים לשיחה שנכנסו אליה באמצע, ושבכלל הם לא יודעים את תוכנה? או כאלו שישתמשו בצורה כאילו-מושלמת במילה בלי שבכלל ביררו את פירושה. זה היה כמעט ככה. לא הפתיע אותי יותר מדיי שאין דבר כזה באמת לתקשר עם חתול. שאלתי אותו אם הוא רגוע, והוא הסביר שהוא רגוע. שאלתי אותו: "אתה פשוט חוזר אחריי?", והוא ענה: "אני פשוט חוזר אחרייך."

ניגשתי עם אפי לאפו, ובתנועה זהה הטנו את ראשנו מטה, עד שמצחו פגע בשקע בין גבותיי.

תפסתי את שתי אוזניו בכפות ידי ומשכתי אותן אחורנית בעדינות, עד שידיי נגעו.

יום רביעי, 24 במאי 2017

דרישת המאבק ותפילת השלווה

*נכתב בין ה8.11.2016 - 25.5.2017

קולותיי ומכאוביי נערמים לכדי תקווה
אני מעוניינת בחקר שורשי בבריאה
בבחירה להשתנות ולהתערב בשינויי עולם

מהלך אמיתי למען תיקון-חיים יתקיים רק באמצעות חישוב תהליכי-התודעה של המצויים בו:

אני רוצה לדרוש מכל-אנוש
ולכן אני דורשת מעצמי
את היכולת וההחלטה לשנות את דפוסי המחשבה וההתנהגות אליהם הורגלתי, כאשר נוצרת סתירה במפגש עם עוול שמתרחשים ע"י פועלי שלי. הריי תמיד תהיה זו הבנה שחורגת מהתודעה המותנית-עמוק, מהקול האוטומטי שמנסה להצדיק את המצוי רק מהיותו נוכח בחיי. תמיד מדובר בהתנגשות ערכים ולא בתפיסת-עולם חדשה שבאה על פני חלל ריק: גם אם לא התעוררתי להתוודע אליהם, יש תמיד אמונות ומניעים שמכוונים ומתפעלים כל בחירה וכל פעולה, רגש ומחשבה.

כיצד אוכל להגיע להתעלות עצמית עצמאית? להתגבר על חלק מעצמי הקודמת, בלי שום סיפוק אמצעים לריכוך הריק שנפער וללא הסתמכות בתנאים. להחליט להפסיק להחליק את השיער, ולחוות את כל החוסרים מהצרכים שההחלקה מילאה לי. אני מייצרת לעצמי צורך חדש בהכרה במראי הטבעי- ואז הצורך להרגיש טוב עם המראה שלי מקבל מענה חדש מתהליך פנימי, שהחלקת השיער בו כבר אינה אפשרות.

אחי הגדול, כדוגמא הפוכה, מספר כי לאחר שצפה בפרסומת לסופר-מיט (בשר שמיוצר בתנאי מעבדה ואינו מצריך התעללות בבעלי-חיים), שמח מאוד- ולהחליט - לחכות לבואה של הגאולה הזו . במקום להתאמץ לסגל ציפיות אחרות מעצמך בבחירות המזון בהווה, הוא הותיר את האחריות על אחרים. כאילו כאשר המוצר יופק, ישווק וייעשה 'זול', הצורכים כולם יהפוך מוסריים. אך מוסריות נמדדת על-בסיס כוונת המעשה, ולא התוצאה- היא רגעית. כל עוד מצב חברתי טוב אינו מבוסס על החברתי - נניח, אין אלימות כי יש מספיק אוכל לכולם - משמע שהמצב החברתי הוא צורני, חיצוני, ותלוי. ואוליי זה בסדר?

כל-כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת (וביקורתית על המחשבה במקביל), על עתיד-אוטופי בו תנאי העולם יתייצבו למושלמים והמצב הטוב יניח לקיבעון-מחשבתי 'בריא', בו פשוט אנשים יחיו 'כמו שצריך' ועול הבחירה לחשוב ולהחליט יתפוגג. איני מרוצה ממחשבה על עולם כזה. אני רוצה להתמודד על חברה לא ארעית, על אנושות אוטונומית מתמשכת. אני מייחלת למצב בו יחיד וחברה בוחרים להביט על חייהם במלואם, להיות ביקורתיים, לסטות מדרכים מוכרות וממסורת בכדי להגשים אמת חדשה ושונה שמתגלה ומתנגדת למתרחש. שחוש הבחינה והביקורת יתחדש ויתחזק, לא עייף מהעובדה הקשה שתמיד תהיה לו עבודה.

ציטוט יפה של חז"ל: "דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי - זו וזו נתקיימה בידם, ודורות אחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם ארעי- זו וזו לא נתקיימה בידם."
מי שתורתו קבועה משנה את מעשיו ביחס אליה, ויש לו את שניהם. מי שמעשיו קבועים- תורתם ארעית, משמע אין לו תורה וגם מלאכתו תיפגם. היכולת להיות אנשים אשר עקרונותיהם מחוברים ומלווים את מעשיהם קשורה ביכולת לשנות את הפרקטיקות ביחס לתנאים המישתנים, ולא להחליף את המצע המחשבתי-מוסרי ביחס לבסיס הפיזי.

כל דרישה שתצווה עליי, אמת
אכלא את קולי בבטון וסורגים
מקומט, מולקא ודחוי
אך כלל לא מת.

פערים בין אידאות מוגדרות לבין ניסיון-ממשי של כל-אדם-מותנה:

אני מרגישה מקולקלת. אני יודעת בתורת תשובה ש"נכון" לאהוב ולחיות בקהילתיות וכו', והבנתי זאת ע"י ניסיון ולמידה ומחקר היסטורי וכולי', אך במקביל- איני יודעת מהי ההלכה למעשה של הבנה זו לתוך חיי? אני חווה את ניסיונותיי הפרקטיים להגשמה של ההבנה כעול וכעבודה שחורה, כזו שאינה מתיישבת עם האופן בו אני מדמיינת קהילתיות טובה. אוליי אני מדמיינת את האהבה והקהילתיות כתוצאה סופית, ולא כתהליך מתמשך? אני מדמיינת קהילתיות כדבר רצוני ואוהב יותר ממה שאני מצליחה ליישם בתוכי, אך איני חווה קשר שהוא על בסיס חיבור עמוק יותר מהקשרים שנסיבות התקופה והמקום מאפשרות לי . אוליי תנאי ההווה, ואיתם תנאי התודעה הפנימיים בי, לא יאפשרו לי לעולם לחוות את חזון חדש?

יש בי אמפטיה וקירבה מסויימת לסבתא, אבל חלקית מאוד, ובייחוד בשנותיה אלו זה נדמה מאוד חסר משמעות. למרות שיש לי אמת שמורה עליי אחרת ומטיחה כי לייחס חוסר משמעות לדבר חי שעומד למות זו זילות לכבוד החיים שהינם תמיד ארעיים ומתכלים, וכמה שהיא צודקת האמת הזו, אני מרגישה על עצמותיי. יש בי ערכים סתורים. עדיין מהדהדת כמערבולת יציבה תחושה פנימית שאיני מצליחה להחליף- אין לי כוח ואין לי סיבה טובה לבקר את סבתא, לא משנה כמה תגידי לי אימרות אחרות. אני מרגישה את זה יותר מדי, מול יותר מדיי דברים.

יש בי תחושת אשמה על חייה של סבתא שיש לי אפשרות להשפיע באופן גדול על היום-יום שלה, אבל האשמה הרחבה יותר מוצבת ביחס לאבא ולאחותו ולשאר בני המשפחה שנוטלים בחובה ובאשמה המשותפת (למה אני אומרת אשמה ולא אחריות?!). ולמה אני באה לארוחה משפחתית של בן-זוג לארוחת הערב? האם אין זה גם רק חיקוי שקרי של דימוי בלתי-ממשי של קהילה-אהבה-משפחתיות?
כיצד אשפר את האהבה והקהילתיות בי, אם אני באמת מעודדת קשרים שמבוטאים בצורת 'סימון וי', כפי שכעת קצת מרגיש לי שביקור-סבתא מרגיש לי? ומצד שני, ברור לי שבמפגש עצמו אני נפתחת, משתנה ואוהבת.

אני חייבת להכיר בעובדה שיש בי קולות שאני לא מקבלת, ושהם לא מתכוונים לעזוב מהר ואם-בכלל. אני מנסה לפעול ביחס לקולות שאני הבוחרת בוחרת להקשיב להם  אבל אני מבקשת גם להיות רכה עם המלחמות הפנימיות, להעדיף תהליך איטי על-פני כפייה שתלחיץ ותנכר אותי מאהבת המעשה. גם זו החלטה, אשר מתבצעת במקביל ובסתירה עם הניסיונות להשתנות ולשנות.

איזה מין משפט כושל כתבתי, לנסח שאני בוחרת להקשיב לבחירה של הקול הנבחר שלי. מי זו האני הבוחרת הזו? היא אינה 'הרציונלית' בהכרח, ידוע לי שמלאה היא בתת-הבנה, וברגש, ובחוסרים. פתאום אני לא מבינה בעצם מה אני רוצה להגיד לעצמי להקשיב אליו...

אני מרגישה כול-כך מכנית. הקריאה את הסיכומים של פילוסופיית המוסר מחזקת בי את המתח המוזר הזה בין ההבנות והרצונות השונים בי. האופן הכול-כך פשטני בו הם מתארים מה נכון לעשות ומהי תכלית בני-האדם כולם-כולם. מפחיד אותי מאוד שאני מגבשת אמיתות ורצונות על מה יכול-להיות טוב ואמיתי אך איני יודעת כיצד להחיל אותן. המציאות הרבה יותר נזילה, קיימת, מלאת פרטים וחוסר-וודאות.

אני עושה בחירה וחיבור גם בתוך ההכרח:

התיכנות העצמי כואב
בעת כל מירכוב ומילוי
הנה נשפך ברוב-חוסנו בלית-ברירה
בין הבנות, בין זהות, בין בחירה
ריק

בין כל חלקיק צפוף תזכורת למרחק האכזר
זה הכלום השוכן בין כל הנקרא מחובר.

איני נוגעת בנכון-לא נכון או טוב-רע או אמת-שקר שאינם חלק מיכולות התפיסה האנושיות שלי, והן כול-כך מוגבלות. כול הקשר שאני מבצעת בין חוויותיי ותפיסות-חושיי-רגשותיי ומנתבת דרכו את דרכי אינו מתעלה מההתניה ההיסטורית שלי, שמעצבת את דפוסי-מחשבותיי, את יכולותיי, את מניעי-העל שאוליי יש לי, את צרכיי. בכל-זאת אני עושה בחירה בתוך החוסר הזה, על-אף הילת ההתניה הזוהרת והמפחידה הזו שאופפת את הבן-אדם שנולדתי במקרה לחיות אותי.

זו מלחמה מלאת דיסוננסים, כל-כך קשה. אני שמחה על שאיני עם אידאה מוסבית להיות לא-אידאה, ובמקביל אני מפחדת לחזור למודרניזם, או- מבינה שההבנות האקסיסטנציאליסטיות או הפוסט-מודרניות שלי פשוט לא יאפשרו לי את השלווה הנעימה סגנון 'יש לי את כל התשובות והאמת לכל איך-העולם-ומה-צריך-בדיוק'.

האידאה לא נעלמה
אני נהיית תמיד עצובה-עצובה, מועקה-מועקה
לחזור לטבע שלנו אני כל-כך לא רוצה או מבינה..
הריי אני כול-כך אוהבת אינטרנט ומקלדת זה מושלם
שושלתי מתריסה את נסיוני להציל את העולם:

אמא: את כבר לא קוף! את לא קוף שאוכל רק פירות! שימי קרם הגנה!
אבא: לכי לסין! שם הכול גדול! שם יש מלא אנשים לשנות! תשפיעי על סין!

הכל נעישה אפאטי פתאום........
(יושבת ובוהה, נשארת במקום, יצא ממני כל המיץ מלחיות ועשייה)

אבל.. איך אני אוהבת להיות ספרנית החבורה, ספרית חינמית לחברה, בשלנית ארוחה, בלשית בשכונה: כן אהבתי לטפס לתוך בית נטוש ולחקור, למקסם את עצמי, לשמח ולהיפתח לכל מי שמול עיניי ושמקשיב... ואז מה... נו... אני מטושטשת, חבולה, אין פה תשובה, אין, אני רוטנת. שחוקה מדימויי אהבות גדולות או ציפיות שמיים, ואין, אין פתרון....

אני מבקשת מעצמי נחמה
להתמקד בספיציפי ובקטן-קטן
מה שיש, כמו לקטית אמיתית
לאסוף מתנות ולא מחלוקות.

איך אצליח בתוך עולם מלחמה-מעמדות
לקרוא למשהו מתנה ולקחת
בלי שיגיע גם על-חשבון?

כל מונח-עולם מונח-במקומו
אטייל בניהם
בפיזיות רגליי.

יום שישי, 12 במאי 2017

לפתחי תקופה חדשה של שגרה

סופות מתעתעות של אוויר עומד
הלסתות שלי לוחצות אחת בשניה אימה
ויש בתחושה חום והיכרות

אבל מלבד הכאב המוחזק הזה כולי שמוטה
נפרמת בשלשול הגירויים והנדחים שסובבים
מתעלקים עליי

עיקול בכיוון משטחי השחור (ועדיין, כבישים)

הפיזי והרגשי הבסיסי
נשאר ומגן כעוגן זהותי
כמו האהבה לגוף שלך של הרגע
כמו השנאבה לאופי שיערות ראשי

אבל גם אם אני כאילו כבר יודעת את כול האיברים
העניים כבר פחות מפחידות והפה רק מזמין
אנו עדיין זרים

אולי אם אצליח לשזור לכבודינו
זר של אוסף גיבובים

אז מה עכשיו?

לפתחינו תקופה חדשה של שגרה
נעם מסביר: כול דבר שאינו טוב הוא רע.