יום שלישי, 22 במאי 2018

קטעי מהתבוננות

כל פעם שפורח פרט אחר
עיני נזכרת ששכחה

הפרח הזה כל-כך שקוף
רואים לו את כל התהליך על הגוף
איך רק חלק ממנו נפתח ומלבלב
וחלק בטרם שיאו
ואפילו המומים
עירומים וגאים

גם מרחוק רואים שמלא פרטים
עשוי מדקויות

ועכשיו הזמן שלו לבקוע
גם בחשכה
בהיר מהלילה.

יום שבת, 17 במרץ 2018

מתחילים

כיבינו את האור והדלקנו מנורת קריאה
בין צלליות הדפדופים נשמע צליל קריעה
חתך מהיר בעור הכתים את הנייר אבל כבר
עברנו לעמוד הבא

מישהי הייתה פה ופתאום נעלמה
בקושי הספקנו להתווכח על פרשנויות עלילה
או לפחות להסכים על הדמות העגולה
כבר הגיע הפרק הבא

ישנה שתיקה רעה, ילדותית
בה נותרת ההמתנה לחוסר-בחירה
זה באמת אפשרי לצפות שכל שאר החיים יובילו אותי
זו באמת אפשרות בחירה

כשהפנס כיוון אליי
אישוניי התכווצו כמו התרחקו
לרגע חשבתי שאני פיקחת לחלוטין
ואחר-כך אולי בכלל טעיתי באותה עת
ואז מי שכנע אותי
ומאיזה כיוון להדוף את הרוח
ועל מה חשוב לי לעמוד

אני באמת יכולה פשוט להמשיך לשכב
ובאמת יכולה לרקוד, להתגלגל, לרוץ
אני באמת יכולה לדחות את קץ הנעורים
כשיש לי כאלו כאלו הורים

כמעט נעלמתי אבל פתאום אני פה
לא חיצונית--- ממש ממש בפנים
שעת מילים לא תיגמר
אבל עכשיו אנחנו מתחילים
יוצאים לאור.



יום ראשון, 4 במרץ 2018

מקבץ לקראת שינוי

נכתבו כל-כך הרבה מילים

מותר לשבת ורק להתבונן?
או שנתיים לא לדבר רק לחבק ולהתבכיין ולהתענג?

תשוקה גדולה לימי התינוקות
לספוג את הבריאה הבלתי-נלאית
ללא מילים, ללא מעבר-לצרכים
ללא עשיית הקשרים לוגיים, ללא אושר-עקיף
חיקוי גרוע של חיה לא קיימת
אבל איך חיה חיה בן-אדם?

גופה זקנה, אחת שמעולם לא הקימה משפחה או הביאה פרי מוצק אחר לעולם
מתפרקת בבית קברות "פרדס החיים": האדמה סופגת, התולעים זוללות

אני עודי כלואה בבגדי ההגדרה
קושרת חוטים בלתי-ממשיים
סביבי עמודי חשמל
הנפט עוד לא אזל

מה זה טוב

מפקדת צבאית בכירה מקשיבה לעוזרת הלחוצה מלאת העצבים שלה מספרת על ילדה הבכור: הוא התחיל להרביץ מכות לסובביו בגן, לקלל ולהכאיב לילדים שלא עשו לו דבר. המפקדת מביטה בעיניה בין המבטים על חלקי הסלט שנועצת במזלג החד-פעמי בידה, חשה חמלה חסרת כל הזדהות, וקוראת את התופעה בבטחון: הבעיה הינה חלק שלם מהעולם- והיא חלק מהאתגרים שהעולם מציב.

אני לא יודעת האם הבטחון הזה בא עם המודעות או בהדחקה להקשר בין קשיי חייה של העוזרת לבין מסגרת חייהם, לחץ העבודה ;כשלי הבירוקרטיה המסואבת; עומס התקשורות המנוכרות והזרות; רעיעות היחסים הבין-אישיים ומידת השיפוטיות; ההחלטה הארגונית לנצל אישה אחת ולדחוס לזמן הקצוב של עבודתה מטלות רבות כל-כך וניהול נערים רבים וקשים כול-כך: התיקים הבלתי-נתפסים של נפשות עם סיפורים כה קשים מוטחים כמזוודה על פניה של העוזרת בלי תמיכה ומרווח עיכול. או שאולי הבטחון הזה מגיע מעצם העובדה שזה מה יש, והיא בוחרת למרות כל ההכרה בהנ"ל להאמין שיש בזה הכרח, שיש מקום לנשום ולהפנים את המציאות כהווה.

אולי עולה במוחה דמיון על מציאות אחרת, בה יכלו הדברים לא להתרחש, אך אין זו מחשבה עם טעם. הם נוכחות במכשולי חייהן במלוא ההשלמה והנכונות. שתי נשות-קבע בצה"ל, תופסות את החיים ממש כמו חיה פראית.

אני מזהה חיות פרא חשות: כאב, פחד, השתוקקות, נחישות, להט, רוגע, מנוחה, ריכוז, נועם, תחרותיות, חלקן אפילו בדידות, שייכות.
האם הן חשות כעס? עצב? תסכול? תהיה? שמחה? התרגשות? אכזבה? תהיה? חרטה? היזכרות? געגוע?

כל כך קשה לי לעשות בחירות.

בריות העולם רוצות לכאוב, לא לסבול. לדעת בבטחון שעשינו את המיטב, ושאנחנו שחקנים שווים בחוקי העולם.
אני רוצה להזכיר לעצמי:

מחלות ועוני-
עצב וכאב-
הכול חלק שלם מהחיים.

פעם בכלל הזיתי
שבעולם נהדר
לא יהיו סיפורים לספר, לא תהיה עלילה

כאילו זה:
גיהנום בוער
או
גיהנום אפר
גן-העדן המזויף.

מה האיזון בו זה מושלם?
מושלם ומקובל על הדעת, על הלב

בו אין יותר "בעולם אחר
לא היו דברים כאלו..."

מנטרת הכרה

אני המכשפה
המקללת אותי

לי הנשימה
שמרגיעה אותי

גם בי המעיין
אליו אני צמאה

חוט טלפון

יודע את הרכבו
לא רואה צבעים

רוצה לחוות את נעוריו
רוצה להזדקן
רוצה לחזור לרחם האדמה

מסתלסל ומתקרזל ומתכווץ בינו לבין עצמו
רוקד לכדי צורה חדשה ומפוארת
כדרך טבע החומרים עצמם

הוא לא חוט טלפון
ותפקידו אינו להיות חוט טלפון
ובכל-זאת הוא תמיד סולח ולא מתנגד
כשאני מותחת אותו
מוכן תמיד להמשיך בשלו.

ועכשיו אני רק אני

פוחדת לצאת למסע מאתגר בלי לדעת בדיוק למה. מצד אחד רוצה לצאת מתוך בחירה במסלול נכון עבורי, ומצד שני יודעת שלא יטיב לי למדוד את האושר וההצלחות שלי בצורה שבודקת "האם ההווה שווה את זה", הרי כך לא נכנסים להווה, כך נמצאים בהתהוות מתמדת של ראייה חיצונית. אני רוצה להודות על כל מה שיש לי והיה לי בעולם, ולצבור מחדש את תפיסת האחריות שלי על החברה ממקום חיובי ולא מלקה-עצמו, למרות שיהיו בו ויתורים על צרכים והנאות שיש לי היום.

מה אני מאחלת לעצמי?

יום רביעי, 24 בינואר 2018

קריאה לגשם צח

לרצות לפעול-בגדול לעתים ממלא מהות של למצוא פשר לקיום, להביא אמת, "לעשות תיקון". לעתים זה שגרתי ופרגמטי: לנסות לשפר את המצב לפחות יותר טוב מהקיים, חסר כל רוח ומורכבות.

ברצוני לחבור ולהתמלא בבשורה שכן יש לי על מהו אושר והרמוניה. אני נוקטת עמדה שנותנת את הכבוד לבריות כולן.

אני אדם שחי את היוםיום. לעתים אני חסרת כל כיוון שנושף ומעיר אותי מבפנים לעבר עניין רוחני או גדול. אני חושבת מחשבות על קשרים אנושיים שטחיים ולומדת בלי מרכז כובד. מרגישה חסרת אמונה: חסרת-קסם, חסרת-ניצוץ. פעמים אחרות אני חיה יוםיום ובכל-זאת יש שאלה גדולה על רמת הפילוסופית או מוסרית שעומדת כעננה או כשמש מאירה.

אני אוהבת את העצמי שיודעת את חשיבות חיי, שמסוקרנת מחיי שלי על המסע שיש בהם ועל החכמה שאני מאמינה שיש בי ושביכולתי למצוא ולהביא לעצמי ולאחרים.

אני דוחקת הרבה שאלות מטרידות על החיים ועל הבחירות שלי לצד מתוך ייאוש או לחלופין מתוך רצון להמשיך את החיים בלי להתחרד ולהשתגע. ההחלטה להתגייס הייתה ההחלטה לקבל על עצמי את החוסר יכולת להוכיח הכרח מוסרי, והבקשה שלי מעצמי לדבוק בדרך כלשהי כי רק כך אהיה בנוכחות במציאות ההווה ובניסיון שלם.

האם ביכולתי להפוך את המשבר למדרגה-עצמה? האם הבור יכול להפוך הזדמנות לקרב עם ריקונו מהתפל בו, לקריאה לגשם צח?

אני ממולאת במחשבות מטומטמות, תקועות, משעממות, שאינן נוגעות בבשר האמיתי של החיים. מעטפת של הא-ודא שאפשר לרוץ סביבה כל החיים בלי להתקדם לשום מקום "חדש ופנימי יותר שיתן לי דרכי התמודדות גבוהות יותר על איך לחיות חיים טובים יותר ומלאים יותר לי ולדורות עמיי". לא תמיד זה מה שמעניין אותי, חיים טובים. החיים אינם רק התקדמות, הם גם הרגע עצמו- הסיפוק מהקיים.

הייתי רוצה לגלות מוטיבציה לבריאות הרפתקנית, לא לראות סתירה בין השניים. סקס הוא סוג של הרפתקאה שלא אומרים עליה שהיא לא בריאה, ואפילו בה אני מזהה איכויות של מחלה. אני מפחדת משיעמום משום מה.

עליי לזכור שהחיים הם גם פשוטים מבחינת מטרתם, ושיש לנו האנשים, כמו שאר החיות משחקות-המשחקים, אופציה להסתקרן וליצור ולהסתרבל כל-כך הרבה מעבר לצרכים שלנו: זו זכות, מתנה, אוצר בלתי-הכרחי, לעתים מסוכן.

המחשבה "התקלקלתי" מנוונת אותי מאוד.

מה:
מה אני רוצה להגשים בחיי?
מה חשוב לי להוציא לאור מתוך הבעותיי, למה ואיך?

כיצד:
כיצד לממש קשרים חברתיים עמוקים, ליצור לי עוגנים~עונגים ארוכי-טווח ועמוקים?
כיצד ליצור קבוצה של עשייה משותפת? איזו, מי, למה?
כיצד, איפה ולאן למקד את עשייתי ואם בכלל ולאן? במה אני רוצה להתמקצע ולמה להיפתח?
כיצד, וכמה להמשיך לבחור את הבחירה במשפחה? ומה זה אומר על מחשבותיי לגור לא קרוב אליהם?
כיצד להשתחרר מינית ואסתטית-חיצונית, מה הדימויים שלי ואיך לעצבם?
כיצד לעצב את הצורה-תוכן של הגרעין ושל יחסי איתו? איך אדע לוותר?

האם:
האם ארצה להקים משפחה בעשור הבא?
האם אני רוצה להתנסות בחיים לא עירוניים? למה, באיזו צורה?

איפה:
לאיפה ומתיי אעבור לגור? מה אעשה אחרי הצבא?
לאיפה הקשר עם נעם מתפתח?
לאיפה לקחת את הקרייקה המוסיקלית המתפתחת שאני מתחילה לטפח?
איפה להתחיל לשתף פעולה עם אמא (מבחינת תחומי עניינינו)?
עם מי לנסות לחזק קשר, ממי לשחרר? איזה סוגי קשר?

אויש:
איך אני רוצה לפתח תפיסה פוליטית ותפיסת אחריות ובחירה בעשייה? כיצד למקם את עצמי ביחס למושגים האלו, או בכלל כיצד להמשיג אותם, וכיצד כן להיות בתוך אמונותיי ועדיין להיות נאמנה גם לאימוולנטיות והבלבולים והחוסר-ודאות והכול? מהו הצורך אותו אני בוחרת להגשים בתהליך ההיסטורי של העתיד אותו אליו אני מקווה ומדמיינת, איך זה מאיר הווה ועודו שורשי וקשור לתפיסה מורכבת של הבעיות וחזון-פתרון-רחב?



יום ראשון, 14 בינואר 2018

רף קאט על הרף שלי למוסר בין-אישי

יש סופה מעל,
הר געש שניצוצותיו מגיעים ופוגעים
מחלה פוגענית עם ריח זוועה של דיבוק
רודפים אחרי אחי הקטן שדים
ויש נשים מוכות ואלמנות-עריריות

אך אני, בצעירותי
נלחמת בבכיינות ואגרסיביות ילדותית על בובה אחת יפה ונעימה
לא משחררת היאחזות
מחזיקה בבלתי-מושג
מותחת את הזרוע
ימינה, שמאלה, נהדפת, מושכת
לא יודעת את טיבה של הבובה
ואולי כואב לה
אין זה רלוונטי למאבק

זו רק אני שמושכת מצד לצד
מעמידה פני סובלת ומסכנה
שנשתכנע ונוותר לי
לעשות מה-בא
כקדושה-שכבר-התענתה
האחר יתחשב בי וסוף-כול-סוף-רק-כך
אהיה מסופקת!

הייתי רוצה להיות מעל ה"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך": לעתים אני לא שונאת דברים שנעשים לי ולאחרים הדבר כן מפריע: נניח, לספר עליי דבר-מה אישי מול חבר אחר או לאכול מכל המקרר שלי אלו דברים שאיני חשה פגע מהם, אבל אחרים כן ועליי לא לעשות לחבריי מה ששנוא עליהם.

גם המשפט "ואהבת לרעך כמוך" לא מדייק את דרישתי מעצמי. לעתים איני אוהבת את עצמי מספיק ומעדיפה לפגוע בעצמי לטובת אחרים או לטובת סיפוק-ארעי. איני רוצה בזאת, אבל גם כשאני כן במקום הזה, ואני מכירה בו, חשוב לי לאהוב ולרצות את הטוב לזולת ובטח שלרעיי, שאיתם הכי קל לי להתייחס כמו אל עצמי.

אם כך, כמה לאהוב את האחר? וכמה לאהוב את עצמי? לעתים גם רעיי אינם אוהבים את עצמם דיו, או עושים משהו שאני בטוחה שבטווח הארוך יזיק להם. ואני שמה לב שהם, לדוגמא, מבטלים את עצמם ואת תשוקותיהם בשבילי. מה זאת-אומרת בשבילי? בשביל האושר שלי, בשביל הקשר איתי?

לפעמים אני חושדת בעצמי שאולי בכלל איני רוצה להטיב עם אנשים, ובעצם רק חשוב לי הדימוי-העצמי הקדוש, שעושה לי "הרגשה טובה" באגו. או שאילולא הייתי מרגישה שזה יסב לי סבל אישי, הייתי פוגעת באחרים בלי להניד עףעף. אבל אני מרגישה אשמה כה גדולה, ושנאה עצמית, שאיני מסוגלת. אולי מרוב הלקאה עצמית, שמזכירה לי את האופן בו אני מתארת שאדם דתי ממש הדוק חושב שהוא צריך לסבול כדיי להגיע למקום גבוה, אני לא מסוגלת לאהוב בחופשיות. מעורבבת לי באהבה אידיאלים שאני מתייחסת אליהם כמו אל משימה לעבוד אותה. ואני עובדת דרך מכות, ואז נעשית אטומה לחלוטין.

אריך פרום, מארשל רוזנברג, אופק און-בר, סימון וויל, ובטח גם אנשים שהייתי קרובה אליהם יותר, הופכים למורים מהסוג המפליק-על-העור-עם-כל-טעות. הצו שמורה עליי 'לדאוג ולקחת אחריות על האדם מולי' פשוט כדיי לעמוד ברף-עליונות-מוסרית המדומיין שלי, או 'לאהוב בצורה הכי-שלמה-ונקייה-מ'.. מאגו? אני באמת שואפת להיות חסרת אגו? שטויות! אני יודעת שזה לא נכון או אפשרי. כבר מזמן סלחתי לעצמי על זה, לא?

אבל אני בעלת תשוקה לדאוג לאחר גם כי אני סובלת לראות אדם אחר נמצא בכאב, בעיקר כשמדובר באדם טוב-לב שמשתדל לא לפגוע בזולת, בעיקר אם הוא גם אדם שמבטא רגשות וחוסר-יומרה. או ערירי וחסר-כוח. וזה לא משנה בכלל אם הוא פגע באחר, אפילו אם בפועל הוא לא רגיש לזולת. מאוד עצוב לי כשאחרים סובלים. אפילו בסרט "התפוז המכני" אני ואחי ריחמנו על הדמות הראשית חסרת כל האמפטיה.

אבל לפעמים אני גם מתמלאת זעם על אנשים כאובים וסובלים. בעיקר כשזה "תלוי בהם". אנשים חלשים שפוגעים בעצמם וסובלים נפשית ושלא יוצאים מהמעגל של עצמם. בטח כי אני מזדהה. בטח כי אני רוצה כבר שיהיה להם טוב ויודעת שניסיון עזרה הם מתכון לבור בשבילי. בטח כי אני מכירה על בשרי כמה זה פוגע באחרים. אז זעם במקום צער.

לאהוב את החולשות והסתירות אבל לא לרצות בהם, פן יתקבעו, מרגיש כמו סתירה. כמו לאהוב לצפות בפצעים מתאחים. כשהם כמעט ונסגרים, מרוב "אהבה" אני לא מתאפקת ופותחת אותם שנית. שוב! שוב! שוב!

קשה לי להבין מהי אהבה. אני יודעת להצביע על (1) הערכה רציונלית, על (2) התמוגגות א-רציונלית, על (3) כמיהה לקירבה מתוך ניסיון חיובי, ועל (4) כמיהה א-ניסיונית מתוך דמיונות ורושם חיצוני. אני יודעת מה זה (5) לזהות שמישהו יכול לענות לי על צרכים פנימיים שלי לתמיכה, איתגור, למידה, הנכחה, הקשבה, עידוד: יחד או חלקם. אני יודעת מהי אמפטיה או אכפתיות, ואיני בטוחה מה ההבדל. גם (6.1) כזו שבאה בקלות וגם (6.2) כזו שבאה משיכנוע ומאמץ, כך גם (7) התעניינות או סקרנות על חייו של אחר. אני יודעת שהחלטתי שכל בני-האדם ראויים לאושר, ולכן אני מבקשת את טובם של רבים כל עוד הם לא פוגעים בזולתם. לעתים הבקשה הזו גורמת לי קושי וטשטוש, כי אני מבקשת גם את טובם של אלו שאני חשה כלפיהם אדישות ואפילו שנאה ופחד.

רגשית נטו, יש בי רצון שמרגיש כמעט כמו תאווה שיהיה לאנשים מסויימים טוב. זה רצון חזק שאני לא מתאמצת למענו, ורגשית נטו זה נדמה גם שיותר חשוב לי שיהיה להם טוב ביחס לרצון שלאחרים יהיה טוב.





יום חמישי, 4 בינואר 2018

חזון שלי בנוגע לעצמי כחלק מהטבע שבפנים ושסביבי

כשיש אוכל סביבי, אני שמחה ורואה בו עוד אפשרות שאני יכולה לבחור בה אם רק ארצה. אני נינוחה ובטוחה בכך שאגיע לשובע ויהיה לי כל מה שאני צריכה. אני רוצה לקבל מזונות שייטיבו עם גופי – אני אוכלת אוכל בריא מתיי ובכמות שאני רעבה לה, בלי קשר לזמינות. אני יודעת שגם אם ארעב זה בסדר ומעדיפה זאת על לאכול ולמלא את הבטן בלי להרגיש אותה באמת. אמיצה אל מול סכנות ההישרדות ומאמינה בעצמי שאני אדע לגבור על אתגרים וכאבים. אני אוכלת, או לוקחת, או עושה דברים- לא כדיי לא לפספס אותם, אלא מתוך רצון אליהם שלא פוחד, משמע- מכיל, את הריק\מחסור שיהיה לי בלעדיהם.

אני יודעת להבדיל בין צלילים, השמיעה שלי אינטואיטיבית ואני לא זקוקה להשתמש במספרים כדיי להבדיל בין צלילים שונים. אני מרגישה מוסיקה. הגוף שלי עירני. הוא מוצא מקום ומרגיש בנוח לרקוד בלי דימויים של כיצד נראה ריקוד מוצלח ויפה, כמו כך גם הבעות הפנים שלי והדיבור שלי. אני מדברת כדיי לבטא את עצמי, ולא כדי להישמע בצורה כזו או אחרת. אני בת 20 וחצי, ואין לעובדה שיש לי ידע על המדידה הכמותית הזו של שנים כול משמעות. יש משמעות לניסיון חיי ולחוסן וצעירות הגוף והתודעה שלי, והיא איכותית. אני חיה בתחושת שחרור. אני מלאת יצר חיים ואני יותר ויותר סומכת על הנטיות בחירה והבנה שלי- לא יש לי חוש פנימי קוסמי אלא כי אני צוברת ניסיון חיים, לומדת ומעבדת את חוויותיי לכדי תובנות- לאו דווקא תובנות מילוליות. אני כן מחליטה באמצעות מילים ולוגיקה ומסקנות ומידע, אבל הגוף שלי מחובר לזה ואני חשה שלמות עם הבחירות והמעשים שלי.

אני יודעת לעשות כל מני דברים כמו: למחזר נייר, קומפוסט, לתקן כל מני דברים דברים שהנדי-מנ'ס יודעים לעשות, לתפור ברמה פשוטה, לחבוש פצע, להכין תרופות מצמחים, להכין ותחזק מדורה מדהימה.. כל מני דברים כאלה שמאפשרים עצמאות גדולה. אני מבדילה בין סוגי נשימה שלי ובין סוגי קול שאני משמיעה והשליטה שלי עליהם מתפתחת מעצם ההקשבה. אני שמה לב מתיי אני עושה על עצמי מניפולציה ומתיי רגש שלי הוא טהור, ואני מבינה מה זה אומר. אני לא מנסה להפעיל אנשים לעשות דברים, ולא מרגישה בכך צורך, ואני שמה לב אם עשיתי זאת. אני גאה בי, גאה על התכונות הטובות ועל הכישורים שפיתחתי ועל התהליך שאני עוברת ועל התוצרים שאני יוצרת. אני אוהבת להנכיח את מי שאני- אבל גם יודעת לחשה את עצמי כחלק מההרכב העולם, ולא שהעולם סובב סביבי.

יש לי ידיעה יותר בהירה על תפקידי בעולם ועם קבלה על גבולותיי- אני אוהבת את הגבולות של החיה שאני, ומבינה איך להתנהל איתן. לדוגמא, גבולות תפיסה, גבולות רגש, גבולות רצון.
אני יודעת את קטנותי וגדולתי ביחס ליכולת ההשפעה שלי, וזה גורם לי ענווה ודווקא מחזק את המוטיבציה שלי לחיות כחלק פעיל ויוצר בסביבה, אני גם יודעת שאני יכולה להיעלם ושהחיים ימשיכו בלעדיי, אני גם יודעת שאני עובדת ונותנת למרות שבאותה מידה זה יכל להיעשות ע"י אחר. נניח: מה זה חשוב שזו אני שקוטפת את הגזרים במשק ולא סתם עובד אחר שאפשר להחליף אותי בו? מה זה חשוב שאני מעניקה הקשבה אם באותה מידה האדם מולי היה מסופק גם מהקשבה של מישהו אחר?- המחשבות האלו לא עוברות לי בראש, אני נותנת משמעות לחיי מעצם רצוני לחיות ולהעניק את חלקי שהינו בעל משמעות שוות-ערך לתרומת שאר הבריות. זה גורם לי להיות פחות תחרותית, ואז אני מחליטה להכנס ל'תחרותיות' כמשחק מהנה ובטוח מכל פגע. אני מרגישה הרבה יותר השראה והערכה מקנאה.

אני יודעת שהעולם רווי אסונות ומוות ושזה לא דבר להלחם בו כאילו העולם צריך להיות דבר סטטי וחסר-מכשולים. יש לי בכל-זאת רצון לשפר דברים בחיים, ולדאוג לזולת: אני יודעת על אילו דברים אני כן רוצה להלחם ולכאוב. אני מאזנת כל הזמן ונמצאת בהרמוניה בין האני הישיר לסביבה, יודעת להבדיל בין אנוכיות שאני רוצה בה לבין כזו שאני לא. אני דואגת לדורות העתיד. אני מאזנת בין רצוני ליצור "אוטופיה" לבין רצוני להתייחס לקשיים ולצרכים הנוכחים בהווה, כאילו בין פרגמטיזם לשורשיות. אני מרגישה אשמה אבל בוחרת לבחור לאיזו לתת יחס רציני, נותנת לה להיות אמצעי להתגברות-עצמית ולא להלקאה-עצמית.

יש לי תקופות שונות, מצבי-רוח שונים וכו' ואני עפה ושוחה לתוכם אבל גם יש בי משהו יציב שמביט על האני השלמה וזוכר איכשהו את המורכבות הזו, את הTOTAL של עצמיותי. לא שאני רגועה כל הזמן, אבל אני בנוכחות עם רגשות שונים ואני לא נלחצת מהם. יש יותר רגעים של ידיעה ומוכנות לאתגר מאשר של לחץ, והגוף שלי נרפא. רפוי. חסון. אני שמה לב כשמשהו מתחיל לכאוב לי ואני מזהה למה הוא כואב לי, ומה אני צריכה לעשות בשביל שיפסיק. אני מבדילה בין כאב בטן כזה או אחר ומה משמעותו. אני יודעת למה אני מרגישה דברים כי אני מכירה את עצמי. אני יודעת לשלוט בוסת שלי, שאינה כואבת, ואני יודעת לשים לב מתיי אני בפוריות נטו מתשומת לב נקיה שלי על הגוף שלי. הגוף שלי מצוין מעצם היותו חי ואני לא נגעלת או מובכת משום דבר, או יותר נכון- לפחות לא בצורה עמוקה שגורמת לי בחילה או רתיעה.

אני יודעת מתיי אני רוצה ומתי אני מוכנה לשכב עם מישהו, ומתיי לגעת יותר או פחות, ומתיי לא מתאים לי, ואני שמה לב מתיי האדם שאיתי לא מחובר, לא קשוב, לא מרוצה. אני זוכרת מה אכיל בטבע ומה לא. אני יודעת בערך מה הזמן ביום מבחינה יחסית- יש לי מדד פנימי של כמה זמן כל דבר לוקח, וכמה זמן עוד נשאר ליום כלשהו- ונניח, יודעת לזהות כמה זמן יקח לי להגיע ברגל מנקודה אחת לשנייה כדיי לשים לב האם למהר או לא כדיי לחזור לפני החשיכה. כזה עניין. ותמיד איפה הזריחה ומאיפה באה רוח. אני יודעת יחסית להבדיל על מי לסמוך בחיים ועל מי לא, ובאילו עניינים. אני יודעת לשמור על סודות או אפילו על דברים שהם פשוט אינטימיים, יש בי מקום אליהם ויש בי איפוק ויכולת הבנה את האחר ובעיקר יכולת הבנה על חוסר-הבנתי את האחר. אני לא אעשה מה שמישהו לא רוצה שייעשה לו, גם אם לי זה מרגיש אחרת ואיני מזדהה או מבינה אותו.

יש לי חברויות שצברו משך שגורם להם להיות חברויות עם עומק וחיבור מטורף. אני נמצאת בחוץ הרבה. כשקר לי אני לא מכווצת את הגוף מייד. אני מרגישה טוב במקומות אקולוגיים, יעני מרגישה בהם פינוק וביתיות וניקיון בדיוק כמו שאני מרגישה כרגע בבית מצוחצח וסטרילי. אני מרגישה כשאוכל מסוים מקולקל, וחוש הריח שלי מתפתח. אנשים נוגעים בי הרבה כדיי לתת לי תמיכה. אני פוגשת חיות רבות, מכל מני סוגים, ויש לי תקשורת שונה ומשונה עם החיות השונות. זה בשגרה לראות חיות כמו שזה בשגרה לראות אנשים שאני לא מכירה. אני שותה הרבה מים כי אני באמת מרגישה את עצמי ההמשכית ולא רק את כל הרגעים הארעיים כאילו היו נפרדים. כך גם עם כל בחירה.

בשלב מסוים אני חיה בקהילה שיש לה אחריות משותפת הן על עצמה ככולל והן על משהו חיצוני ממנה, משהו שהיא עושה מעבר להישרדות עצמה- למען אחרים שזקוקים לעזרה או למען דורות העתיד. אני קרובה פיזית למשאבים שמקיימים אותי, ואין משאית\מפעלים\וכו' שבזכותם אני חיה בשפע. אני מצליחה להתרכז למשך זמן רב בדבר מסוים מאוד, במכוונות ומיקוד, בסבלנות ותחושת התחדשות.

(ולסיום, מה מונע ממך לחיות את החזון שלך היום? עם אילו פחדים עליך להתמודד על מנת להגשים את החזון שלך היום? נא לפרט בהתאם ליעדים שציינת.)

יום שבת, 25 בנובמבר 2017

מה שיכול להידבק לנושא כמו כשמחטי אורן נדבקים לבצק מושרה

1

היה ריח של אוכל חם ומוכן מהשירותים הקטנים בסלון וכמעט יצא ממנו סיפור. אם רק היה אפשר לעקוב אחריו רגע, ולהכנס לתוך המטבח של השכנים או אולי המנה כבר בשולחן האוכל, היה אפשר להתבונן בזוג מקרטע בדממה: האחת יומרנית, השני שתקן, ולשניהם אותו כלב קטן ומקפץ. אם המים של השירותים הקטנים בסלון ירדו במערבולת המהירה ותישמע התרועה הקצרה, הם לא יתייחסו, אבל הכלב ירים אזניו ומשהו בו ירטוט בפחד אימתני של חצי שניה פעוטה.

כמעט אפשר לצפות בהם דרך התריסים נוגעים אחד בשני אחרי הארוחה. נזיד תמיד מכביד על הבטן, אז הליטוף רך ועייף, בכל-זאת גם יום עבודה. אחרי כמה זמן היא שולפת סכין ומתחילה להוציא לכלוכים מהציפורניים, כמו משועממת. אבל היא לא משועממת: היא מזמן למדה שכל דבר בעולם הוא חתיכת עניין להתייחס אליו בעומק ובמבט כזה קרוב ומסוקרן, אפילו נניח על אחותה המטומטמת הטיפשה או בתור לאוטובוס. אז היא מוציאה לכלוך מהציפורניים, ומרברבת על כל מה שיכול להידבק לוגית ורגשית לנושא כמו כשמחטי אורן נדבקים לבצק מושרה. היא תגיד דברים כגון: "גם כשברור שהוא הגיע מהמכלול הקיים סביבנו, בצורתו המגובשת הוא נדמה כל-כך אחיד וחדש." או- "יכולתי לשכוח לגמרי שהתוכן הגיע מהבחוץ, שהוא חיבור של המוכר והמצוי." והיא תתכוון לגושי לכלוך הבלתי-מזוהים שהתלכדו לה בין העור לציפורן.

אחר-כך הם היו יוצאים לטיול עם הכלב, אוליי לאנגליה או ספרד. 


2

ומה בנוגע לאישה שאור דולק בחלון דלתה, אולי שכחנו? האישה שהחליטה להסתגר בחדר השירותים הקטן, להתיישב, להשתין, להתפעל מהריחות ומדמיונה ואחר-כך להתלקום, ולהתלצאת? לנגב לא תמיד אהבה. בכל-מקרה התחתונים סופגות את כל הנוזלים שיוצאים באופן קבוע מעצם היותה אישה. והיא הייתה כמעט טטרנית, אך רק כמעט. דווקא בשירותים- ריח תבשילים מעבר לבטון לאפה משתחלים ומענגים.

ברגע שיצאה אל האויר היותר פתוח מאויר החדרון, השילה מעליה את זוג השכנים. האישה מהסלון המקביל היתה למעשה אמצעי להשוואה. הן לא אותה אחת, הן חייבות להיות שונות וייחודיות, הן נפרדות ונבדלות, והכי חשוב: על כל נקודה פגומה או בינונית של ההיא, עכשיו אפשר לאמר: האישה שלנו ממש לא כזו! האישה שלנו כבר למדה מה לא!

ולכן, בעקבות השכנה, החליטה גם היא לנקות ציפורניה- אך מתוך הכמיהה הנרטיבית, שמה את כל הלכלוכים גם יחד בקערה ייעודית ולא לעבר כל רהיט או רצפה שכבר הסכימו לקבל כל שביב בלתי-מזוהה ולחיות עם סתמיותו. אוליי אפילו, זממה לעצמה, בהינתן כמות אדירה של החומר - יתפתח כבר משהו שניתן להגדיר. הצבע בטח יהיה אפור. ואולי אפילו נופתע על המקומות בהם נופתע. היא סגרה את הקערה עם צלחת והניחה אותה על-יד הכניסה לשירותים הקטנים בסלון, ככה שתזכור כל-פעם כשההיא.

3

איש מבוגר כורע וזוחל בפיסת האדמה החוצצת כביש גדול. הוא כורע בתנוחת חתול כפי שנקראה בימי בית-הספר-היסודי, ועליו להצר את גופו כך שלא יגע בפרחים ששתל דווקא משני צדדיו. הורו עליו לכתוש עשבים מהערוגה כולה, וכדיי שיעשה זאת בלי להדרס וללא לדרוס, וללא הפרה של סדר התנועה- הוחלט להקריב את השביל האמצעי של הפרחים. האיש המבוגר זוחל עליהם, ולאחר מכן יבצע זחילה הפוכה וישתול מחדש פרחים חדשים.

בחורף העשבים גדלים מהר יותר, ולכן הרוטינה תחזור לעתים יותר תכופות. פניו של הפועל מקומטות, כמעט כאילו עפרון עבה צייר עד כדיי חרט עליהן, והוא משאיר את שובל הפרחים מכווצים מאחוריו, מתערבבים על נעליו ומכנסיו ויוצרים שקעים קטנים בערוגה. הפרחים הצבעוניים, שמאירים ומשמחים את כלל הנוסעים בתחושה טובה של הרמוניה בין טכנולוגיה ותעשייה לבין פריחה ושגשוג הטבע, הינם דו-חודשיים, משמע יש להחליפם פעם באמצע-החודש ובכל ראש-חודש. בעונות הקיץ ייתכנו שינויים עקב ייבוש.

הערייה איתרה אזרחים הגונים אשר עוברים באופן קבוע בכל כביש בעל הפרדה ומשלמים להם באמצעות הנחה בארנונה תמורת פיקוח מתמיד על ניראותם של הפרחים. אמנם, עליהם גם לחתום טופס סודיות מוחלטת על עיסוק צדדי זה שלהם, כדיי לא לעורר עניין מיותר לא בפקחים ולא בפרחים.

4

וכעת הזמן גם לתהות את מה שלא הוזכר: איפה יושבים ומחכים לזחילה האחורית הפרחים החדשים? ובכן, המעקה הקטן שתוחם את הערוגה. שם. יום אחד, הגיעה האישה בדיוק למקומה בתור של הרמזור האדום כשהיא יושבת ומשמאלה כורע האיש, מרחק מטר וחצי. לפתע, כל-כך רצתה פרח משורת הפרחים אשר עוד אינם שתולים. לכן פתחה את דלת מכוניתה, והושיטה ידה לקחת עציץ פעוט אחד. רק אחד.

איש: עיצרי! פושעת! רמאית! ארורה!
אישה: עזוב אותי! או שאקרא למשטרה!
איש: את פקחית! או לפחות משתפת-פעולה!
אישה: מה-זאת-אומרת?

ברגע ההוא, אצבעותיהם נגעו. הפרח נלקח ממנה, אך לא היה זה עוד משנה כשהביטה בפנים-ציפורניו. הן היו חומות לחלוטין, כאילו נמרח פס של פרנץ' אחיד אבל כהה. היא החלה להתחיל איתו, ולאחר כמה ימים כבר היתה זו שגרה. הם ישבו יחד בסלון, ריח הנזיד הבשים, והיא ניקתה הן לה והן לו, הן לה והן לו.

כאשר תכולת הקערה התמלאה לחלוטין מלכלוכיהם היה זה כבר ברור: כל עוד יש מספיק אדמה טובה, השאר מתאחד עימה בכניעות והערכה. הצמחים צמחו בצורה מוצלחת. ובנתיים, השמש שימשה כעזר וזרמה מעבר לחלון, והבצל הירוק צמח עד כדיי כך שכמה מחוטיו מאסו מהעליה ופשוט התקפלו.