יום רביעי, 9 באוגוסט 2017

סיפור קצר בעקבות חלום

הגיע לידיי חתול קטן שחור ולימדתי אותו להביע את עצמו. לימדתי אותו עברית והוא היה החתול החכם ביותר שאי פעם גידלתי. הוא היה מדבר כמעט כמוני. כמעט כמו בן-אדם. אהבתי אותו גם על פרוותו הנעימה שליטפה את כף ידי, על הרטיבות העדינה והתמידית על אפו הקטן ועל שהיה כל-כך אחר ממני. זה כמעט בלתי יאמן להיות בקרבה כה אינטימית עם חיה כזאת שונה ולהביט איך העניים עצמן, בנפרד מהצורה או הגודל, מקיימות את אותו מבט בדיוק כשל בני-אנוש.

מבט של בחינה. מבט של סקרנות. מבט של פחד. מבט של בקשה.

יום אחד, בגווני הערב הקודרים יותר, הייתה המולה. אפשר היה לחשוב שזו תהלוכת חיות-מחמד: התהלכו שם כל-כך הרבה עוברי-אורח ובחיקם, מוחזקים כמקופלים יצורים קטנים פחות ויותר. גם אני החזקתי את החתול השחור כשעברו משמאלנו שורת אנשים שבידם גורי חתולים קטנטנים וזהים. כולם הסתכלו אחד על השני. אם היה אפשר לחשב את כמות המבטים של כולנו, הייתי בודקת על איזה מהיצורים הסתכלו יותר סך-הכול-סך-הכול. אני, בכל, מקרה, לא זוכרת את פרצופם של האנשים.

כשחזרנו למקום מבטחים, הפכתי את החוויה למתודת למידה. "איזה רגשות עלו בך?" שאלתי את החתול השחור, "פחד? קינאה? סקרנות? זרות?"

הוא ענה לי: "פחד, קינאה, סקרנות, זרות."

אבל המבט שלו אמר משהו אחר. המבט שלו אמר: אני רגוע.

אני חושבת שפעם היינו מדברים אפילו על פוליטיקה ועל תיאוריות פילוסופיות של מוסר או תורות-הכרה. הוא באמת היה מבריק. מאז שהחתול השחור למד שפה, הוא נעשה מרוצה בהרבה: פעם, כשהיה עוד חתול רגיל, לא הייתי מצליחה באמת להקשיב לו כשביקש להיכנס מפתח הבית כדיי לאכול או לא-לקפוא. אפילו כשהטונים היו גבוהים וחוזרים, צועקים מתחננים ובוכים: הייתי מתייחסת אליהם כאילו היו ציוצי ציפור או רשרושי עלים: רעש רקע של הטבע, לא משהו שבאמת קורא לי.

מכירים את האנשים האלו, שיכולים להשתלב מושלם ולהגיד משפטים כאילו-מתאימים לשיחה שנכנסו אליה באמצע, ושבכלל הם לא יודעים את תוכנה? או כאלו שישתמשו בצורה כאילו-מושלמת במילה בלי שבכלל ביררו את פירושה. זה היה כמעט ככה. לא הפתיע אותי יותר מדיי שאין דבר כזה באמת לתקשר עם חתול. שאלתי אותו אם הוא רגוע, והוא הסביר שהוא רגוע. שאלתי אותו: "אתה פשוט חוזר אחריי?", והוא ענה: "אני פשוט חוזר אחרייך."

ניגשתי עם אפי לאפו, ובתנועה זהה הטנו את ראשנו מטה, עד שמצחו פגע בשקע בין גבותיי.

תפסתי את שתי אוזניו בכפות ידי ומשכתי אותן אחורנית בעדינות, עד שידיי נגעו.

יום רביעי, 24 במאי 2017

דרישת המאבק ותפילת השלווה

*נכתב בין ה8.11.2016 - 25.5.2017

קולותיי ומכאוביי נערמים לכדי תקווה
אני מעוניינת בחקר שורשי בבריאה
בבחירה להשתנות ולהתערב בשינויי עולם

מהלך אמיתי למען תיקון-חיים יתקיים רק באמצעות חישוב תהליכי-התודעה של המצויים בו:

אני רוצה לדרוש מכל-אנוש
ולכן אני דורשת מעצמי
את היכולת וההחלטה לשנות את דפוסי המחשבה וההתנהגות אליהם הורגלתי, כאשר נוצרת סתירה במפגש עם עוול שמתרחשים ע"י פועלי שלי. הריי תמיד תהיה זו הבנה שחורגת מהתודעה המותנית-עמוק, מהקול האוטומטי שמנסה להצדיק את המצוי רק מהיותו נוכח בחיי. תמיד מדובר בהתנגשות ערכים ולא בתפיסת-עולם חדשה שבאה על פני חלל ריק: גם אם לא התעוררתי להתוודע אליהם, יש תמיד אמונות ומניעים שמכוונים ומתפעלים כל בחירה וכל פעולה, רגש ומחשבה.

כיצד אוכל להגיע להתעלות עצמית עצמאית? להתגבר על חלק מעצמי הקודמת, בלי שום סיפוק אמצעים לריכוך הריק שנפער וללא הסתמכות בתנאים. להחליט להפסיק להחליק את השיער, ולחוות את כל החוסרים מהצרכים שההחלקה מילאה לי. אני מייצרת לעצמי צורך חדש בהכרה במראי הטבעי- ואז הצורך להרגיש טוב עם המראה שלי מקבל מענה חדש מתהליך פנימי, שהחלקת השיער בו כבר אינה אפשרות.

אחי הגדול, כדוגמא הפוכה, מספר כי לאחר שצפה בפרסומת לסופר-מיט (בשר שמיוצר בתנאי מעבדה ואינו מצריך התעללות בבעלי-חיים), שמח מאוד- ולהחליט - לחכות לבואה של הגאולה הזו . במקום להתאמץ לסגל ציפיות אחרות מעצמך בבחירות המזון בהווה, הוא הותיר את האחריות על אחרים. כאילו כאשר המוצר יופק, ישווק וייעשה 'זול', הצורכים כולם יהפוך מוסריים. אך מוסריות נמדדת על-בסיס כוונת המעשה, ולא התוצאה- היא רגעית. כל עוד מצב חברתי טוב אינו מבוסס על החברתי - נניח, אין אלימות כי יש מספיק אוכל לכולם - משמע שהמצב החברתי הוא צורני, חיצוני, ותלוי. ואוליי זה בסדר?

כל-כך הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי חושבת (וביקורתית על המחשבה במקביל), על עתיד-אוטופי בו תנאי העולם יתייצבו למושלמים והמצב הטוב יניח לקיבעון-מחשבתי 'בריא', בו פשוט אנשים יחיו 'כמו שצריך' ועול הבחירה לחשוב ולהחליט יתפוגג. איני מרוצה ממחשבה על עולם כזה. אני רוצה להתמודד על חברה לא ארעית, על אנושות אוטונומית מתמשכת. אני מייחלת למצב בו יחיד וחברה בוחרים להביט על חייהם במלואם, להיות ביקורתיים, לסטות מדרכים מוכרות וממסורת בכדי להגשים אמת חדשה ושונה שמתגלה ומתנגדת למתרחש. שחוש הבחינה והביקורת יתחדש ויתחזק, לא עייף מהעובדה הקשה שתמיד תהיה לו עבודה.

ציטוט יפה של חז"ל: "דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי - זו וזו נתקיימה בידם, ודורות אחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם ארעי- זו וזו לא נתקיימה בידם."
מי שתורתו קבועה משנה את מעשיו ביחס אליה, ויש לו את שניהם. מי שמעשיו קבועים- תורתם ארעית, משמע אין לו תורה וגם מלאכתו תיפגם. היכולת להיות אנשים אשר עקרונותיהם מחוברים ומלווים את מעשיהם קשורה ביכולת לשנות את הפרקטיקות ביחס לתנאים המישתנים, ולא להחליף את המצע המחשבתי-מוסרי ביחס לבסיס הפיזי.

כל דרישה שתצווה עליי, אמת
אכלא את קולי בבטון וסורגים
מקומט, מולקא ודחוי
אך כלל לא מת.

פערים בין אידאות מוגדרות לבין ניסיון-ממשי של כל-אדם-מותנה:

אני מרגישה מקולקלת. אני יודעת בתורת תשובה ש"נכון" לאהוב ולחיות בקהילתיות וכו', והבנתי זאת ע"י ניסיון ולמידה ומחקר היסטורי וכולי', אך במקביל- איני יודעת מהי ההלכה למעשה של הבנה זו לתוך חיי? אני חווה את ניסיונותיי הפרקטיים להגשמה של ההבנה כעול וכעבודה שחורה, כזו שאינה מתיישבת עם האופן בו אני מדמיינת קהילתיות טובה. אוליי אני מדמיינת את האהבה והקהילתיות כתוצאה סופית, ולא כתהליך מתמשך? אני מדמיינת קהילתיות כדבר רצוני ואוהב יותר ממה שאני מצליחה ליישם בתוכי, אך איני חווה קשר שהוא על בסיס חיבור עמוק יותר מהקשרים שנסיבות התקופה והמקום מאפשרות לי . אוליי תנאי ההווה, ואיתם תנאי התודעה הפנימיים בי, לא יאפשרו לי לעולם לחוות את חזון חדש?

יש בי אמפטיה וקירבה מסויימת לסבתא, אבל חלקית מאוד, ובייחוד בשנותיה אלו זה נדמה מאוד חסר משמעות. למרות שיש לי אמת שמורה עליי אחרת ומטיחה כי לייחס חוסר משמעות לדבר חי שעומד למות זו זילות לכבוד החיים שהינם תמיד ארעיים ומתכלים, וכמה שהיא צודקת האמת הזו, אני מרגישה על עצמותיי. יש בי ערכים סתורים. עדיין מהדהדת כמערבולת יציבה תחושה פנימית שאיני מצליחה להחליף- אין לי כוח ואין לי סיבה טובה לבקר את סבתא, לא משנה כמה תגידי לי אימרות אחרות. אני מרגישה את זה יותר מדי, מול יותר מדיי דברים.

יש בי תחושת אשמה על חייה של סבתא שיש לי אפשרות להשפיע באופן גדול על היום-יום שלה, אבל האשמה הרחבה יותר מוצבת ביחס לאבא ולאחותו ולשאר בני המשפחה שנוטלים בחובה ובאשמה המשותפת (למה אני אומרת אשמה ולא אחריות?!). ולמה אני באה לארוחה משפחתית של בן-זוג לארוחת הערב? האם אין זה גם רק חיקוי שקרי של דימוי בלתי-ממשי של קהילה-אהבה-משפחתיות?
כיצד אשפר את האהבה והקהילתיות בי, אם אני באמת מעודדת קשרים שמבוטאים בצורת 'סימון וי', כפי שכעת קצת מרגיש לי שביקור-סבתא מרגיש לי? ומצד שני, ברור לי שבמפגש עצמו אני נפתחת, משתנה ואוהבת.

אני חייבת להכיר בעובדה שיש בי קולות שאני לא מקבלת, ושהם לא מתכוונים לעזוב מהר ואם-בכלל. אני מנסה לפעול ביחס לקולות שאני הבוחרת בוחרת להקשיב להם  אבל אני מבקשת גם להיות רכה עם המלחמות הפנימיות, להעדיף תהליך איטי על-פני כפייה שתלחיץ ותנכר אותי מאהבת המעשה. גם זו החלטה, אשר מתבצעת במקביל ובסתירה עם הניסיונות להשתנות ולשנות.

איזה מין משפט כושל כתבתי, לנסח שאני בוחרת להקשיב לבחירה של הקול הנבחר שלי. מי זו האני הבוחרת הזו? היא אינה 'הרציונלית' בהכרח, ידוע לי שמלאה היא בתת-הבנה, וברגש, ובחוסרים. פתאום אני לא מבינה בעצם מה אני רוצה להגיד לעצמי להקשיב אליו...

אני מרגישה כול-כך מכנית. הקריאה את הסיכומים של פילוסופיית המוסר מחזקת בי את המתח המוזר הזה בין ההבנות והרצונות השונים בי. האופן הכול-כך פשטני בו הם מתארים מה נכון לעשות ומהי תכלית בני-האדם כולם-כולם. מפחיד אותי מאוד שאני מגבשת אמיתות ורצונות על מה יכול-להיות טוב ואמיתי אך איני יודעת כיצד להחיל אותן. המציאות הרבה יותר נזילה, קיימת, מלאת פרטים וחוסר-וודאות.

אני עושה בחירה וחיבור גם בתוך ההכרח:

התיכנות העצמי כואב
בעת כל מירכוב ומילוי
הנה נשפך ברוב-חוסנו בלית-ברירה
בין הבנות, בין זהות, בין בחירה
ריק

בין כל חלקיק צפוף תזכורת למרחק האכזר
זה הכלום השוכן בין כל הנקרא מחובר.

איני נוגעת בנכון-לא נכון או טוב-רע או אמת-שקר שאינם חלק מיכולות התפיסה האנושיות שלי, והן כול-כך מוגבלות. כול הקשר שאני מבצעת בין חוויותיי ותפיסות-חושיי-רגשותיי ומנתבת דרכו את דרכי אינו מתעלה מההתניה ההיסטורית שלי, שמעצבת את דפוסי-מחשבותיי, את יכולותיי, את מניעי-העל שאוליי יש לי, את צרכיי. בכל-זאת אני עושה בחירה בתוך החוסר הזה, על-אף הילת ההתניה הזוהרת והמפחידה הזו שאופפת את הבן-אדם שנולדתי במקרה לחיות אותי.

זו מלחמה מלאת דיסוננסים, כל-כך קשה. אני שמחה על שאיני עם אידאה מוסבית להיות לא-אידאה, ובמקביל אני מפחדת לחזור למודרניזם, או- מבינה שההבנות האקסיסטנציאליסטיות או הפוסט-מודרניות שלי פשוט לא יאפשרו לי את השלווה הנעימה סגנון 'יש לי את כל התשובות והאמת לכל איך-העולם-ומה-צריך-בדיוק'.

האידאה לא נעלמה
אני נהיית תמיד עצובה-עצובה, מועקה-מועקה
לחזור לטבע שלנו אני כל-כך לא רוצה או מבינה..
הריי אני כול-כך אוהבת אינטרנט ומקלדת זה מושלם
שושלתי מתריסה את נסיוני להציל את העולם:

אמא: את כבר לא קוף! את לא קוף שאוכל רק פירות! שימי קרם הגנה!
אבא: לכי לסין! שם הכול גדול! שם יש מלא אנשים לשנות! תשפיעי על סין!

הכל נעישה אפאטי פתאום........
(יושבת ובוהה, נשארת במקום, יצא ממני כל המיץ מלחיות ועשייה)

אבל.. איך אני אוהבת להיות ספרנית החבורה, ספרית חינמית לחברה, בשלנית ארוחה, בלשית בשכונה: כן אהבתי לטפס לתוך בית נטוש ולחקור, למקסם את עצמי, לשמח ולהיפתח לכל מי שמול עיניי ושמקשיב... ואז מה... נו... אני מטושטשת, חבולה, אין פה תשובה, אין, אני רוטנת. שחוקה מדימויי אהבות גדולות או ציפיות שמיים, ואין, אין פתרון....

אני מבקשת מעצמי נחמה
להתמקד בספיציפי ובקטן-קטן
מה שיש, כמו לקטית אמיתית
לאסוף מתנות ולא מחלוקות.

איך אצליח בתוך עולם מלחמה-מעמדות
לקרוא למשהו מתנה ולקחת
בלי שיגיע גם על-חשבון?

כל מונח-עולם מונח-במקומו
אטייל בניהם
בפיזיות רגליי.

יום שישי, 12 במאי 2017

לפתחי תקופה חדשה של שגרה

סופות מתעתעות של אוויר עומד
הלסתות שלי לוחצות אחת בשניה אימה
ויש בתחושה חום והיכרות

אבל מלבד הכאב המוחזק הזה כולי שמוטה
נפרמת בשלשול הגירויים והנדחים שסובבים
מתעלקים עליי

עיקול בכיוון משטחי השחור (ועדיין, כבישים)

הפיזי והרגשי הבסיסי
נשאר ומגן כעוגן זהותי
כמו האהבה לגוף שלך של הרגע
כמו השנאבה לאופי שיערות ראשי

אבל גם אם אני כאילו כבר יודעת את כול האיברים
העניים כבר פחות מפחידות והפה רק מזמין
אנו עדיין זרים

אולי אם אצליח לשזור לכבודינו
זר של אוסף גיבובים

אז מה עכשיו?

לפתחינו תקופה חדשה של שגרה
נעם מסביר: כול דבר שאינו טוב הוא רע.

יום שבת, 15 באפריל 2017

עניינים שהייתי רוצה לכתוב עליהם

הלוואי וזה היה נכתב מעצמו, מכל המחשבות הארוכות והמפורטות יותר שפשוט כבר בראש שלי. משהו היה מוציא את זה ומסדר את זה כמו שצריך באותיות מוקלדות.
הלוואי והיו כאן קוראים שמהמעט המתומצת והעמום שכתבתי בזמן המואץ והעייף שלי, היו מבינים בדיוק מה הכוונה שלי, מזדהים, ורוצים לכתוב איתי ולהוסיף את מחשבותיהם הנוספות בנושאים- והיו יוצאים קטעים שהם לא רק שלי אלא מחקר שקשור לעוד אנשים.

# תיאור של המהלך הבלתי-מאפשר-להיות-מספק של הניסיון הצמא להפוך לסצינה אנושית אסתטית שמושכת אותי. בתוך זה: אם הייתי רק לרגע שם? אם הייתי רק משחקת את הדמויות? אם הייתי רק ניראת רגע כמו בסרט ההוא?. בתוך זה: איך קשה לי להביט בי בצילומים ישנים שבהם אני דמות אסתטית. ומה אם אנסה לשווק את היותי אני ואת הסצינה הקיימת שלי? ומשטחת את כל החוויה שהיא בעצם לא רק סרט? ומרגיש לי בכלל שבלתי אפשרי להראות את החיים האמיתיים שלי בצורה מושכת, או שלא משנה אם כל הפרטים שאצלם יהיו אמת- ברגע שאהפוך אותם לסדרה 'אמנותית', רק פרטים מסויימים יודגשו ויהפכו לאייקונים ששוב אצטרך לחקות, ואעשה חיקוי של חיקוי של עצמי, מה שיהיה בהחלט המשך מעגל.

#לספר על המחשבות שלי ביחס לדמות של מ' מהטירונות וגם ביחס לתקשורת שלי איתה, ולרגשות שיוצאים לי מהמפגש איתה. בעיקר על הקיצון הממש מוגזם בין השיחה הפרטית לבין ההתנהגות בין הרבה בנות. לתאר את השאלות שלי סביב כיצד ברצוני להתערב ולהתנגד לאחרות, יחד עם רצון להסתדר חברתית. הייתי רוצה בכלל לתאר את הנורמה של ההעלבות שקיימת בטירונות, וכיצד זה משפיע עליי, למשל, עם מ' (השניה). לנסות להגדיר בנות מהטירונות ע"י מונחים כמו- מה המניעי-על שלה? מה הדפוסים בהם היא ממלאת צרכים שלה? אילו פחדים ותשוקות דוחפים אותה? איזה ערכים מובילים אצלה? 

#להניח את התיאוריה שהגדרתי דרך סימון וויל על פעולות שהן תגובת-משקל ביחס לכובד שקיים וברצוני לאזן, אפילו לצטט, ולאחר מכן להדגים את האופן בו ברצוני להשתמש בתיאוריה- למדוד את הניסיון הנוכחי שלי בצבא דרך חישוב ומדידה של פעולות אפשריות ופעולות שביצעתי ביחס לנקודות אמצע-מאזניים שונות. לתחום את האוטופי, את הקיצוני, את האפשרי, את המתבצע.. ומהו בעצם, הכף השניה במאזניים מולי.. מה הכובד ה'אמיתי' שלה, מה הכובד ה'מוחזק'..

#חקירה והגדרה את היחס הריאליסטי או המתפשר מול המציאות, שעמוס עוז מצודד בה, ואני מפתחת וגם ספקנית לגביו. 

#מערכת היחסים שלי עם החלטתי לבקש זמן תפילה בבוקר- היחס ל'עציקה' בצבא, הכוח של שקרים, תחושת החצי-שקר- והאיזון המתעתע שנדמה מעגלי בין שקר פנימי כדיי שתהיה כנות לסובבים. כיצד הכפייה מכוננת שגרה חיובית של עשייה רוחנית, ואף אשמה כדבר מחייב וטוב. יחסי המתפתח למונח דת וחזרה בתשובה, אלוהים, תפילה.

יום שני, 13 במרץ 2017

Much Enter \ פזמוני קיטצ

רמדיאוס וארו- the lovers 1963
ניגון חוזר:
אני חייבת כל-הזמן להזכיר את הניסוח
אני יפה
אבל לא כמו האופן בו אני רואה
תמיד כשמסתכלת במראה ובוחנת
אם הרגע הזה יתקבע לצילום
וכולם (כולם) יצפו בו, ואני
יפה לא כמו איך שאני מביטה באיברים
של הרקדניות, מתמלאת עצב הן-עם-גוף-ש
אין מה להתבייש בו ביחס לנורמות
שלי
אני יפה לא כמו בהבנות שלי על

מאמצת את המראה המעודן-לוהט של הלא-אכפת-לה
ומסדרת את הקירזול-בטעות בפוזיציה המחמיאה יותר
מלטשת את שקיות העניים לזווית
המחשוף שבנוחות חורג ליריכיים שלי או לתחת [שהוא:טוב]
הקרעים בחולצה הגדולה-עליי שלא יראו את הבטן [שהיא:רע]

אני לא יפה במקומות בהם אני כן מצליחה
להיראות לי יפה במראות שעומדים בדרישותיי

לבשתי שמלה עם מחשוף ובטן צמודה
פתאום פורץ בראווה חסרת מעצורים
תיאור כל-כך חושפני של הגל האנכי
מאיזור המפשעה שלי למעלה אל הבטן

התגלגלתי עכשיו שעה בין תמונות של שומן בטן
זה בכלל עניין של מבנה עמוד השדרה
גם את זה אפשר לשנות...
(אני לא עושה ספורט כי אני לא מוכנה לעשות אותו מרצון לא בריא כזה)

התגלגלתי עכשיו שעה בין פוסטים בפייסבוק
לבדוק מה מותר ומה אסור
יש בחורה אחת מבוגרת ממני וערה (עם שיער מקורזל)
אין תמונות שלה ואפילו אם יהיו
כל מה שאני באמת זוכרת ושומרת בלב האמיתי
הוא החיוך שלה
חיוך אוהב וחי.

אם רק הייתי היא
ולא השפתיים המלאות והרזון הממוצע שלי שתמיד מזכירים לי את הדוגמניות מהמסכים או מישהי מושלמת
והחלקים ככה ביחד פשוט קטסטרופה כי גם נזכרים בקריטריונים וגם בכל מה שאני לא הן

 רמדיאוס וארו - סימפטיה 1995
ניגון חוזר:
מה יכול להוכיח את החוסר-התאמצות שבי
לבור עמוק כואב
רוצים שאקיא על כל הרצפה
אישפוז 24
כל הנסיבות הראויות ... ואז תסכימו

ליטוף-קוצים חמים
חיוך למראה חתכים
מבט מתחנן לתקווה
כעס שכולו נשיקה
בבקשהההה בבקשה תפסיקי כבר להיות גרועה

לא אוכל ליפול ברצון שתתפסו אחריות
לא תדעו לאן לנתב את כיסא הגלגלים
לא אוכל לייצר קרקע אחרת ממה שמחליא פה
לא סומכת עליכם שתבנו ותדעו מה צריך בעולם
תדעו זה רק באשמתכם
שאני מתפקדת
אבל אז אתם לא מאמינים לי שאני
עצובה אמיתית.



יום שלישי, 28 בפברואר 2017

שיחות מעניינות עם בחירות הרות-גורל

0. שיחה בין שני נחיריים באף:
-אתה חושב שאם היינו יודעים לספור מעבר לספרה 2, היינו מסוגלים לחיים עם יותר אפשרויות?
-אני בספק שיש לך את היכולת לדמיין בכלל מצב כזה, כאילו, זה לחרוג מכל מה שאנחנו מכירים.
-אוליי היה זה בלתי-נמנע מצידנו להשתמש ביכולת הזו לרעה??
-אנחנו לא יכולים להוציא רע, הכל חלק ממחזור החיים: יש לנו תפקיד ברור כול-כך, לי ולך, זו חברות מושלמת.
-פעם חשבנו שאנחנו אחד, אתה זוכר? רק כשהגיע החורף, אחד נסתם, ופתאום גילינו שאפשר להבדיל בינינו.
-אני עדיין מצליח לפעמים לשכוח. אני עדיין זוכר שאנחנו אחד.

1. שיחה בין שלושה איילים בלהקה:
[אייל אחד יוצא מגוש הלהקה, רץ כתועה ומריץ אחריו אריה רעב. הוא רץ בכוונה לאט, כמו מכניס עצמו ללוע פיו של הטורף אשר כבר לא רודף אחרי הלהקה כולה. האריה הורג אותו קלות, כאילו לבקשתו של האייל- והלהקה כולה ניצלת מהטבח.]
-כיצד ייתכן כי יש בנו יצר של הרס-עצמי?!?? ביצור חי עלי-אדמות יש יצר של הרס עצמי?!?!
-טמבל, נו, כל הבריאות שוררות במצב מתמיד של הרס: פירוק מתמיד וגדילה מקבילה.
-אתה מבין את כוונתי נו... אשכרה להחליט להרוג את עצמך, כמו שאייל עשה. זו התאבדות לשמה.
-וכל התיאוריות השלמות שלנו על איך כל החיים הם רצף של מטרה מתמדת של לשרוד ולשגשג, הא...
-בעצם, אולי זה כן המקרה. חשבנו שהמטרה היא של כל יחיד, ולא חישבנו את הדחף הזה כקבוצתי.
-אם כך, ההרס הזה הוא חלק משמירתו של הגוף הרחב יותר, של הלהקה. זו הבנה כואבת ומרגשת.
-אפילו המעשה הבלתי-נתפש וההזוי הזה, שנתפס לי ככול-כך לא בריא ולא רצוי, הוא חלק מהטבע שלנו.
-אפילו זה טוב.
-מעתה, נאהב את האייל ההורג-עצמו. נחיה בשלווה עם החלטה כזו.
-שמע, אני בעצמי אעשה זאת פעם הבאה!
-זה משרה עליי אווירה כל-כך ניהליסטית, כאילו.. אני רגיל תמיד לשאוף ללחיות, ולדרבן את כל החבר'ה על היום-יום יחד, ולברוח תמיד מהטורפים, כל אלו פתאום ייעלמו פשוט כי זה חלק מהטבע שלי גם להרוג את עצמי ברגע הנכון? אני מבין שזו ההחלטה הבלתי-נמנעת, אבל תודעתי כבר כל-כך התרגלה.
-זה לא באמת משנה מה תחשוב. אלו חוקי הטבע. זה יקרה בין אם תבין או לאו.

2. שיחה בין העצים ועליהם וענפיהם ושורשם:
-עוד מעט תבוא שריפה ארורה.
-מה?!
-זו השמש שבמגעה עם החומר שאנחנו, חייבת פשוט למחוק הכול.
-ידענו אותה, ובכל-זאת התקבצנו כאן צמוד-צמוד! פשוט דפוקים!
-כולנו נמות, ידידיי.
-למה איננו משלימים את הטבע כמו כל שאר תהליכי העולם? ראו את הקטסטרופה האקולוגית שתיווצר פה מהשריפה. זה הרס בלתי-סביר שאנחנו יוצרים ויכולנו לא...
-יכולנו לא?
-לא ייתכן ואנחנו הזן היחידי שבוחר בצורה כל-כך מטופשת להרוג עצמו וסביבו? זה נורא, זה פשוט לא מובן לי..
-איך אפשר להסביר את החריגות הזו שלנו?
-זה רק הזרעים החליטו! הרסו לכולם!
-זה העלים השרלטנים, שבכלל לא אכפת להם להתייבש כך והם ממילא הכי ארעיים!
[אש מתחילה להצית, השטח מתחמם ואחדים כבר הופכים אפר. נוצרת סאונה וכל הרקע מיתטשטש עם זרמי הלהבות.]
-ואיך השורשים עבדו כול-כך קשה וככה בקלות אנחנו נותנים לעצמינו להיכחד!... עצוב מאוד.
-אינכם יודעים הכול, צעירים. מחזור העולם גדול יותר מגבולותיכם. המוות הזה רק יניב חיים, ואני טועם זאת מלמטה.
-מה זאת אומרת, מחזור העולם גדול יותר? אתה מנסה להגיד שאין זו הכחדה? שאוליי כבר קרה המקרה בעבר?
-אני מרגיש זאת בעצמותיי. אני מריח את האדמה סביבי. אני מבין, אני משלים.
-נאפשר לקרקע להתנקות בזכות השריפה. נפנה מקום לזרעים עשירים סביבנו להתקערקע ולנבוט, אלו אשר נטמעים לרוב בין העשבים שלוקחים את רוב המים.
-כפי שהאייל האחד הורג עצמו כדיי שהלהקה כולה תשרוד. גם אנו, העצים, נדרשים להכחיד את הקהילה כולה רק למען התחדשות כלשהי שאוליי תגיע... זה כול-כך רחוק... ועם-זאת כל-כך הגיוני.
-תכף תגידו לי שזה אפילו טוב!
-תראה, אנחנו לא יכולים אפילו לתפוס את הפרספקטיבה הזו- שנתחדש, ושזה ייטיב. אנחנו אפילו לא יודעים שזה באמת יקרה. אבל כבר ראינו איך חבורת עצים נשרפה ואיך כל התאים התחדשו, ואיך האדמה ספגה את פירוקם באהבה.
-ואילו עצים מקסימים היום פורחים שם. יפים ועמידים יותר, מלאים בפירות. הצמחים והחיות מסביב ממש בהודיה.
-יאללה, בסדר, נמשיך לעשות זאת. נחיה, נשרף, ונחיה, ונשרף, ונחיה... נשרף.

3. שיחה בין ענבל, נעם ויעל בבקתת עץ מוצפת נפט:
-הייתכן כי אנו היצורים היחידים אשר חושבים, מודעים ליחידותינו, תופשים עצמאותינו? היחידים אשר מזהים אינדיבדואליות, אומרים 'אני'?
-ראי את האיילה, איך היא מודעת להיותה שונה ומובדלת במעשיה, מושיטה שוקיה, מטפסת הרים, מתחבאת מטורפים. היא מודעת לעצמיותה.
גם אנחנו איברים?
-אינני מבינה מדוע אין היא שונה מאף.
-אף?
-גם האף כביכול "תופס" את השונות שלו- הנה הוא מתפקד כאף ולא כשום דבר אחר, ואפילו כל נחיר על-אף שכול-כך דומה לשני. כל אחד משרת את חלקו. כמו האיילה, כולם איברים בגוף גדול יותר, פעם אחת- גוף בריה, פעם שניה- גופו של עולם כולו.
-ובכן, אם כך, למה אנו אינינו כאלו?
-איננו?
-למה איננו משלימים את הטבע כמו כל שאר תהליכי העולם? ראו את הקטסטרופה האקולוגית סביבנו: כמות הנפט הנכרתת, כמות העצים, זני החיות שאנו מכחידים, איי הפלסטיק, האוויר הפלוט.... זה הרס בלתי-סביר שאנחנו יוצרים ויכולנו לא... יכולנו לא?
-העולם ירפא את עצמו אחרי שניכחד. אפילו מהר [כמה זמן? יש איזה מחקר שבדק שמעתי]
-ומה איתנו? למה אנחנו מיישמים את ההתאבדות הטוטאלית והזוועתית הזו?
-לא ייתכן ואנחנו הזן היחידי שבוחר בצורה כל-כך מטופשת להרוג עצמו. ראו, אוליי כפי שהיער נשרף כל כמה זמן.... גם זו יכלה להיתפס כהכחדה, ולמעשה התופעה הזו היא חלק מהמעגל.
-הייתי אומר, אוליי אפילו טוב לאדמה שנות המנוחה האלו מצמחייה. התנומה הארוכה והמחזקת לקרקע תחת בנייני הבטון.
-זאת-אומרת, שכל ההרס הזה שנוצר פה, הינו רק חלק ממחזור קבוע שכזה, ואוליי בלתי-נמנע, שרק מיטיב עם הטבע ועם כוחות החיים?
-אנחנו לא מסוגלים לחזות את הפרספקטיבה הזו, לא אחורה ולא קדימה!
-אבל יש בזה הגיון יפה, יש בזה מן יסודות הטבע, לא? זה לא מסתדר?
--זה משרה עליי אווירה כל-כך ניהליסטית, יוא, כאילו.. אני רגיל תמיד לשאוף ללתקן הכל, ולדרבן את כל החבר'ה, ולברוח תמיד מתאוותיי, כל אלו פתאום ייעלמו פשוט כי זה חלק מהטבע שלי גם להכחיד את האנושות באפיזודת הזמן הזו? אני מבין שזה הכיוון הבלתי-נמנע, אבל תודעתי כבר כל-כך התרגלה למצפון ולאשמה.
-השיחה הזו הרת-גורל להחלטותינו מעתה והלאה!
-זה לא באמת משנה מה תחשוב. יש חוקי הטבע. זה יקרה בין אם תבין או לאו.
-יאללה, בסדר.

[ובכן, מאותה שיחה:
ענבל קיבלה על עצמה קליל את תיאוריית המחזוריות: אם כבר מחזוריות והנה עקומת השיא שלה- קיבלה סוף-סוף את האישור לשחק במשחק המפתה עד הסוף! ואיזה משחק מרהיב צבעים ומסקרן: האם נצליח לייצר מכונות שיכנו לי כריך כל בוקר בזיהוי מחשבותיי מראש? האם נוליד בינה מלאכותית? ואיזה מגניב זה לשחק מציאות מדומה ואיזה מטורף זה לטוס לכל הארצות ולראות את כל הפלאים בעודינו כאן?? מעתה- זה בכייף לדחוס את כמות הזבלים האלו באדמה בלי להתחשב בבריאותה הנוכחית! היא תבריא בעתיד בלעדינו!
וזה טוב לכרות את הנפט! התחרות אפילו מרגשת יותר: כמו מירוץ נגד הזמן שבו ניכחד! מה יבוא קודם- מחשב שיודע לזהות יצורים חיים מצילום ולצייר אותם בסגנון צבעי-מים תלת-מימד או סגנון ואן-גוך ב2 דקות בלבד -- או תחלואה המונית של בני האדם?? מה יבוא קודם- מימוש פינוקיי באכילת שוקולדים וסוכר, או מחלת הלב המתקרבת??

לגור בבניין מחושמל לפלוט אוויר "מזוהם"
"לחלות" בסרטן במקסימום, כאילו מה
זה חלק מהסיפור, זה בריא לכולם

כל חייה, בעצם רצתה
שכבר יתנו לה את כרטיס השחרור הזה
כל החובות הנוראות המזוויעות
וברור שאלו נחוות כמזוויעות רק כי נולדה לסביבה ותנאים שעיצבו את תחושותיה להיות כאלו. בתקופה אחרת, במרחב שונה, הרצונות והתשוקות היו בהתאם. דבר אינו מזוויע, אלו הסטנדרטים שנרקמו סביבה ושולטים במוחה. אף שהרגילה עצמה בכוח לקבל סיפוק מאחריות לזולת ומשמירה על כל מני פינות חמד טבעיות לגדל בהם חוביזות בתוספת ניחוח המועקה-הדבוקה-היטב
זהו!
לא צריכה אפילו לרצות לטייל לישון על אדמה קשיחה מעצבנת או
להריח פרח סגול משעמם
אם זה לא הייעוד בכלל
אפשר להישאר בין קירות האפור הקרות החשוכות
ואחלה גם אם תיכנס לדיכאון או תתאבד

נשימה אחרונה עמוקה
שתי נחריים מתענגות
כל שאיפה היא המעדן שלהם
כל נשיפה קריאה לחגיגה
תנו לרקוד את ריקודינו
אמנם רק שניים אבל איזה חלק אדיר!
אנחנו חלק!
come on!

יום ראשון, 29 בינואר 2017

במקום להוציא החוצה

אי-השקט מתרעם. כמו מפלצת נוראה שמייללת בנואשות כמו חתולתולון מפתח הדלת שלי. אפשר להחליט שזה רעש רקע קבוע ולא לחוות את זה כזעקת חייבת-לקום-ולפתוח. הריי אני מנתחת כב ר יותר מדיי, כאמור. אני יכולה להמשיך לחיות בלי כל זה, לא ככה?! ההתפתחות שלי היא לא מבחן שכתביי הם הטופס שאני בודקת דרכו. המפלצות מושיטות יד מלאת ציפורניים שורטות. החתול נובר במגירת הבגדים שלי מנסה לדמות אותה למשטח חול שיוכל לחסות דרכו את כל צואתו. אבל כל-כך מהר מתגלה ריצפת המגירה, אלא אם הוא ממשיך לנבור כאילו לא שם לב: והבגדים מתבלבלים ומייצרים טורנדו איטי ואין-סופי.

לב דופק בפתח הדלת. נו, בבקשה, בבקשה, תגידי את המילים הקדושות...!!!! תגידי א-ה-ב-ה!!!!!! מאוהבת!! תגידי את זה בצורה הזו!!! עם הטון שלך!!! אני משתולל מרוב אנרגיות מנסה לשמור אותי בפנים, עוד רגע מתפוצץ. מה אכפת לי כל הפרספקטיבה הרחבה שלך? אני נעול וחנוק לי בחדרי הבודד! כול-כך רוצה לצאת אלייך, נו, תכילי גם אותי!! תגידי כבר!

אני מנסה להנמיך את דופק לב. לנשום עמוק, להביט סביב. אלפי דלתות של חדרים גדולים וקטנים מרכיבים את שטח המחייה שלי. חלקם פתוחים בלי שיכולתי לסגור, חלקם אני סוגרת כל בוקר, חלקם נעולים, חלקם אני פותחת בהזמנה אפילו שנסגרים כל רגע.